בשנים האחרונות נוטות ועדות הערר לקבל את טענת ההיוון במקרה שבו הצדדים מוכיחים קיומו של מרכיב ריבית בתשלומים הנדחים. פסה"ד אותו מרבים לצטט בהקשר זה הוא וע 1289/01 המכון הגיאופיסי. במקרה זה שולמה התמורה בפרישה לשנה וחצי כשההסכם קבע כי לקונה זכות להקדים תשלומים, ואם תעשה כן יופחת מכל תשלום מרכיב ריבית מוסכם. ועדת הערר קבעה כי ההסכם מגלה באופן מפורש את דעתם של הצדדים כי התשלומים הנדחים כוללים ריבית ועל כן טענת ההיוון מוצדקת. על פסק הדין הוגש ערעור לבית המשפט העליון במסגרתו הגיעו הצדדים לפשרה.
בעניין וע 1287/07 תרצה זיידנבייבר שולמו חלק מתשלומי התמורה למוכרת לאחר שנים רבות ואולם הוועדה סירבה לקבל את טענת ההיוון בטענה שהעובדה שהצדדים לא התאימו את התמורה לחלוף הזמן מוכיחה שהתמורה שנקבעה על ידם היתה סופית והיא שמהווה את "שווי העסקה" בעיניהם.
לאחרונה הובאה השאלה פעם נוספת בפני ועדת הערר במסגרת ו"ע 1132-07 דג הכסף פיתוח והשקעות. באותו עניין נקבע בהסכם כי התמורה תהא צמודה לשער הדולר ו-93% ממנה שולמו 8 חודשים לאחר חתימת החוזה. הוועדה דחתה את הטענה בנימוק לפיו "לא הובאו ראיות לביסוס הטענה בדבר ההיוון".
היוצא מסקירת פסקי הדין הוא שאין כללים ברורים בשאלה אימתי יש להוון את שווי המכירה, ולמרות דברי הוועדה בפסה"ד בעניין המכון הגיאופיסי, כאילו לא צריך להיות הבדל בין נישומים שעושים אותה עסקה אך מנסחים את ההסכם האחרת, הרי בפועל, מאחר ובית המשפט רואה בשאלת ההיוון שאלה עובדתית, ניתן משקל רב לאופן הצגת העסקה במסגרת ההסכם בין הצדדים.
אנו סבורים כי החלטות אלה יוצרות חוסר אחידות ומשיתות על הצדדים מס שחוטא לעקרון הטלת מס אמת: יוזכר, כי המוכרת בעניין דג הכסף קיבלה כמעט את כל התמורה החוזית רק לאחר שמונה חודשים ואולם המס אותו עליה לשלם צובר הפרשי ריבית והצמדה כבר אחרי 50 ימים (היום - 60 יום) מיום חתימת ההסכם. אנו סבורים כי הדרישה לראיות עובדתיות מחמיצה את הטענה הכלכלית המהותית לפיה כל דחייה בתשלום התמורה מגלמת אבדן כספי למוכר שיש להביאו בחשבון בחישוב המס.
הכותבים ממשרד זיו שרון ושות' עורכי דין וממשרד אלתר עורכי דין. עו"ד אורית קוך סייעה בכתיבת המאמר