ביום חמישי שעבר העלנו בדף הבית של "גלובס" בפייסבוק קריקטורה של צייר הבית, גיל ג'יבלי. בקריקטורה נראים מגבם שוטר וילדה עם צמות צופים על מסדר זיהוי. בשורת המסדר עומדים גברים חרדים בשורה, כולם נראים זהים או לפחות מזוהים.
תוך שעות ספורות נאספו בפוסט כמעט 100 לייקים ועשרות תגובות - חלקן משבחות וחלקן מזועזעות. שורת החרדים במסדר הזיהוי הזכירה לחלק מגולשינו קריקטורות מתקופות אפלות של תולדות העם היהודי, ואלה האשימו את "גלובס" בלא פחות מאנטישמיות. לא עזרו ההסברים שהאמן, ג'יבלי, הוא חרדי בעצמו ומצויר בקריקטורה. עבור חלק מהגולשים זה היה סדין אדום.
אחרי התלבטויות רבות ובגלל הפגיעה העמוקה בחלק מגולשינו, החלטנו להסיר את הקריקטורה. בעינינו, האשמה באנטישמיות, הפגיעה בחלק מהאנשים והצורך להסביר שוב ושוב את דקות האירוניה, לא הצדיקו את המלחמה שהגיעה גם מחילונים וחרדים גם יחד.
גם הסרת הפוסט הביאה גל תגובות שקראו למעשה זה צנזורה פנימית וכניעה לדעת הקהל החרדי, למרות שרוב מוחלט של הטענות על קריקטורה אנטישמית הגיעו דווקא מגולשים חילונים. אנחנו קיבלנו שיעור בשיפוט מהיר ברשת ואי-הבנת הנקרא.
קריקטורה, לפי ויקיפדיה: איור שמתאר אדם או מצב בצורה מוגזמת, תוך הבלטה מופרזת של פרטים מסוימים, בדרך-כלל מאפיינים חיצוניים או נקודות תורפה, במטרה להצחיק ולעתים גם למתוח ביקורת.
מסתבר כי ביקורת והומור עם קהל ישראלי של המאה ה-21 לא הולכים יחד. מאז שידור הכתבה על נעמה מרגוליס זועקים הקהל הדתי והחרדי כנגד ההכללה שעורכים החילונים כלפי אוכלוסייה שלמה, ולא שהם עצמם צדיקים גמורים; הדימוי החילוני בחברה החרדית הוא שטחי לא פחות ואולי אף יותר, ובזה בדיוק עסקה הקריקטורה.
כך, במעגל דעות קדומות, חוסר סובלנות והיעדר הומור, מסתחררת החברה הישראלית במעגלי בידול, דעות קדומות וגזענות כלפי האחר, ולא משנה מי הוא. חברה של מיעוטים שהולכת ונסגרת בגטאות של דימויים, חשדנות ושנאת האחר.
לתוך הביצה הטובענית הזו נכנס ג'יבלי, איש שהגיע מהעולם החילוני וכיום עובד בתוכו, תוך שהוא חי את חייו בעולם החרדי והביא סאב טקסט על כך שגזענות היא פשוט גזענות:
"דרך התגובות ובכלל ניתן לאמוד את הדימוי הפייגיני והשיילוקי של החרדי בקרב הציבור החילוני. אנשים ניסו לגונן עליי: 'ג'יבלי הוא בסדר, הוא אוהב ג'אז, הוא זורם'. במילים אחרות, לא כמותם. כמה מכם מנסים להגן על החרדי 'שלכם' ב'טוב, יש לו תואר שני בכלכלה' או 'הוא נראה ככה אבל הוא היה בשייטת'? הציונות, מעצם קיומה, היא היבדלות מאותו 'שיילוק גלותי'. אני, אישית, בחרתי (מרצוני) דווקא להתחבר לדימוי זה".
בסוף השבוע סיימתי את הספר "פלאפל אוסלו" של אמיר בן-דוד. הספר מספר על בחור ישראלי שגר בנורווגיה ופותח דוכן פלאפל. בשלט שמתנוסס על הדוכן הוא כותב שפלאפל הוא המאכל הלאומי הישראלי. פרט קטן זה מביא עליו את האוכלוסייה הפלסטינית המקומית, ומשם המרחק עד עליית ראשו של הניאו-נאציזם בכל המדינה ונגד שתי האוכלוסיות - קצר. לפעמים גפרור קטן מצית אש גדולה.
