דווקא בתקופה שבה מו"מ מדיני נדמה לחלום נשכח, יוצא ספר מאיר עיניים בנושא - "התהום", מאת אלי אבידר, הוצאת אגם. אבידר, יליד מצרים, לשעבר, הוא איש מודיעין ומשרד החוץ (כיום מנכ"ל מכון היהלומים וגם יו"ר "העמותה לקידום דרך אחרת"), שהיה מעורב בלא מעט משאים ומתנים כלכליים, מדיניים ודתיים מול העולם הערבי.
לטענת אבידר דווקא חוסר הבנה ברמה התרבותית הוא זה שבמידה רבה מכשיל את ישראל מלהגיע לשלום עם הערבים.
- אולי חלק מאותו "חוסר הבנה" קשור בדרישות לגיטימיות. למשל, שיהיה שלום עם המילה "נורמליזציה" ולא "בכאילו"?
"הנורמליזציה נתפסת בצד הערבי כשלילית, כי יש משקעים רבי-שנים כלפי ישראל. להגיד בגלל זה שהם לא רוצים נורמליזציה, נקודה, זו קפיצה למסקנה לא נכונה. במקום לצייר את התמונה ואז לרדת לרזולוציות, אני מציע להתחיל איתן. קודם לקדם פרויקטים משותפים ובסוף אלה יתחברו לתמונה השלמה.
"יש הבדלים תרבותיים שאולי הגישה הערבית כלפיהם היא יותר נכונה. אצלנו הופכים ברגע רודן אכזר למנהיג דגול, כי הוא חתם איתנו על הסכם. האם לא הגיוני שמעבר כזה מאויב לאוהב יהיה יותר הדרגתי?".
- אחד ההבדלים שאתה מתאר בספר הוא שלמשל במצרים אין סתירה בין הראייה בשלום עם ישראל כאקט חשוב לבין הרצון להחלישה, בעוד שאצלנו הסכם שלום משמעותו איחוד אינטרסים מלא של המדינות.
"בישראל יש 'צו הרחבה' אוטומטי, אבל העולם לא עובד ככה. בעניין עסקת שליט לדוגמה פתאום מדברים פה שיש פרטנר בצד השני ושחמאס לא נורא כמו שחשבנו, אבל הנקודה היא שנחתמה עסקה לחילופי שבויים ומבחינת חמאס, פה זה נגמר. אין צו הרחבה. ישראל לא הפכה בעיניו עכשיו ללגיטימית והוא ימשיך למרר לה את החיים. גם כלפי מצרים בתקופת מובארק היה פה כעס עצום שהיא מאפשרת הברחות לעזה, אבל הרי מבחינתה זו בעיה ישראלית-פלסטינית, בעוד אצלנו זה נתפס כחוסר הגינות.
"צו ההרחבה אצלנו פועל גם לשלילה. אם למשל היינו בוחנים אחרי תקרית המרמרה מה הישראלים חושבים על יחסי ישראל-טורקיה, היינו שומעים ש'אוי ואבוי, היחסים נהרסו', אבל בימי ארדואן רמת המסחר בין המדינות רק עלתה. כלומר, אפשר לקיים יחסים פוליטיים בעייתיים ובמקביל לפתח את הכלכלה".
- אחד הדברים המפתיעים שאתה כותב זה שדווקא רעיון "המזרח התיכון החדש" של פרס, עם כל הכוונות הטובות, מתקבל שם רע.
"הכשל הוא בעצם המילה 'חדש'. יש פה תהום בין העולם המערבי לערבי. אצלנו 'חדש' נתפס כחיובי, בעוד העולם הערבי מייחס חשיבות להיסטוריה. ה'חדש' נתפס שם כמאיים. ההגדרה הלא צנועה של 'מזרח תיכון חדש' קוממה מאוד את האינטלקטואלים בעולם הערבי. הנקודה הכי רגישה בחזון הזה הייתה בנוגע לשינוי המשטרים ועל זה בוודאי לא קיבלנו הערכה מהמנהיגים שרצו לעשות איתנו שלום. התפיסה המגלומנית הזו מרתיעה את הערבים. זה מרגיז אותם שמדינה קטנה במזה"ת לוקחת לעצמה את העצמאות לומר להם מה לעשות.
נושא הידברות נוסף שלא מוצה כלל לטענתך נוגע לשיחות בין דתות. לדבריך, חלק מהאסלאם הוא מתון ועלינו להידבר איתו כדי שלא נגיע למצב שבו מספר פסקי הלכה של קיצוניים ייחשבו לדבר ההלכה האסלאמית בנושא הסכסוך עם ישראל. אתה בעצמך פעלת בנושא.
"בספר אני מביא דוגמה של איש דת בכיר מאוד בטורקיה שהפגשתי בינו לבין הרב בקשי דורון אבל הקשר לא נמשך, ופתאום, אחרי אירועי המרמרה, הוא היה איש הדת היחיד בטורקיה שאמר שארדואן טעה. למה לא נמשך הקשר איתו? ישראל לא מבינה את החשיבות של זה לחלוטין. כשחכמי דת משתי הדתות נפגשים, זה נתפס כסוג של מפגש בין הזויים שנפגשים ואין בזה תכל'ס, אבל יש בזה המון תכל'ס".
ואי אפשר, כמובן, שלא להתייחס לאיום האיראני. לפי אבידר, גם בתחום הזה ישראל והמערב עשו מספר טעויות. אחת מהן היא ההתייחסות המילולית לאיראן במקום למנהיגה הקיצוני, משל כולם באיראן מסכימים עמו.
אבידר: "זה חוסר אחריות ממדרגה ראשונה, הברברת התקשורתית הזו. הדבר היחיד שאני יכול להתנחם בו זה שבאיראן בטח לא מאמינים שזו מציאות ישראלית אותנטית, אלא ניפוח של אמצעי המדיה שצריכים למכור כותרות".
המדריך למו"מ
הדרגתיות: לא הופכים ברגע מאויב לאוהב. בכלל, סבלנות היא תכונה מוערכת בעולם הערבי
סטטוס קוו, לכאורה: המילה "חדש" אינה קוסמת אלא מפחידה. כדאי להימנע ממנה
צניעות: עדיף להיראות צנועים מול העולם הערבי ולא לפתח התנהלות פטרונית ג'נטלמנית, בעיקר לנוכח התדמית הארוגנטית שיש לישראלים בעולם הערבי
לא יוצאים לשנות את העולם: בעולם הערבי לא מחכים לאבירים הישראלים על הסוס הלבן שיביאו אליהם היי-טק ודמורקטיה
אין "צו הרחבה": שלום הוא מפגש אינטרסים, אבל ייתכנו גם אינטרסים סותרים
כדאי לפרגן: כך יוצרים קשר עם מנהיג הצד שמנגד
לא זונחים חברים: ע"ע צד"ל. כך לא נעודד אותם להיות "חברים" שלנו
לא להזניח את הערוץ הדתי: יש אסלאם מתון והוא יכול בהחלט להשפיע על הסכסוך
להימנע מהכללות: בעיקר מול מול מנהיג קיצוני, צריך להתייחס אליו ולא למדינתו. לא "איראן" אלא "אחמדינג'אד"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
