ליא קניג המככבת ב"לא ביום ולא בלילה": "מבינה בדידות"

"אין לשחקניות הרבה הזדמנויות לגלם את אותה הדמות אחרי 43 שנה, ואכן גיליתי שהניסיון שצברתי הוביל אותי להיכרות והבנה עמוקות בהרבה של האישה הזו", כך מתארת השחקנית כלת פרס ישראל ליא קניג (82) את הופעתה בתפקיד הראשי במחזה "לא ביום ולא בלילה", שמועלה בתיאטרון הלאומי הבימה בבימויו של רועי הורוביץ.

בשנת 68' הועלה לראשונה המחזה, פרי-עטו של אברהם רז, סופר-מחזאי-במאי שנפטר ממחלה ממארת בגיל 34. מרים ברנשטיין-כהן גילמה את הגברת סוקולובה, מורה בדימוס המתאשפזת במחלקת עיניים בבית חולים שבו שוהה מזה כמה חודשים צחיק (ארז רגב), קצין קרבי שנפגע בעיניו מפגיעת רסיסים ורופאיו מנסים להציל את ראייתו המידרדרת. תחת עינה הפקוחה של אחות המחלקה יעל (הדר רצון-רותם), נפגשים הצעיר הממורמר והקשישה הבודדה, שבפועל כמעט לא מסוגלים לראות זה את זו. כך חושבת סוקולובה שמצאה שוב אהוב נעורים בשם סנדר, שנעלם לפני 30 שנה, בעוד צחיק (בהתחלה בגלל שעמום ובהמשך בגלל פחד) מעמיד פנים שהוא אותו גבר ובכך מעניק לה אומץ לעבור ניתוח מסובך העשוי להשיב לה את מאור עיניה.

"כאשר ראיתי את המחזה לראשונה עוד הייתי עולה חדשה יחסית, וכבר יצא לי שם של שחקנית אופי המסוגלת לגלם זקנות וצעירות גם יחד", נזכרת קניג. "ביקשו שאחליף מדי פעם את מרים ברנשטיין-כהן בהצגות שהועלו מחוץ לתל-אביב וכך עשיתי. אני אפילו זוכרת הופעה באיזה קיבוץ, שבסופה אמר לי רכז התרבות: 'היית טובה, אבל בכל זאת חיכינו למרים".

- את מופיעה מול שני שחקנים צעירים בתחילת דרכם.

"אין לי בעיה לעבוד מול צעירים, להיפך. בחדר החזרות ועל הבמה התהליך שאני עוברת זהה לשלהם. גם אני מחפשת את הדמות, שואפת להגיע לתוצאה הטובה ביותר, חוששת מתגובות וכמהה למחיאות כפיים בסיום הצגה".

"היא בית ספר מהלך", מאשר ארז רגב (המופיע לצד הדר רצון-רותם גם במחזמר "סיגל" המבוסס על סיפור חייו ושיריו של הזמר היווני אריס סאן, ט.פ). "באופן טבעי, כשאמרו לי שאקבל תפקיד מול ליא קניג התגובה הראשונה הייתה יראת כבוד מטורפת. יש לנו הרבה סצנות אחד על אחד, שבמהלכן אני צועק עליה ומשפיל אותה, אבל היא הייתה כל כך נינוחה ונעימה שבתוך כמה ימים אני והדר הרגשנו כאילו כולנו עובדים יחד כבר שנים".

- איך התכוננתם לפן הפיזי של תפקידי אנשים מוגבלי ראייה?

"הלכנו, בין השאר, למיצג 'דיאלוג בחשיכה' המאפשר להבין ולו לזמן קצר מה זה להיות עיוור ולהתמצא בעזרת מישוש ושמיעה נטו. חוויה שאני ממליץ לכל אחד לעבור".

- ליא, נראה שהדמות של הגברת סוקולובה, שבעיקר מתרפקת על העבר, שונה בתכלית ממה שאת משדרת.

"כיום אני מבינה בדידות, ואת הכמיהה לגבר שהיה עבורך הכול ופתאום הוא איננו. במחזה מבינים שאותו סנדר מעולם לא החזיר אהבה, לפחות לא באותה מידה, ועדיין היא מתגעגעת אליו עשרות שנים ומעריצה אותו. אני לא נוסטלגית במהותי, וגם הרבה יותר אופטימית, אבל אני בהחלט יודעת מה עובר עליה".

- הותרתם את סיום המחזה פתוח. האם לדעתך סוקולובה הבינה שסנדר לא באמת חזר?

"הסיום נאמן לטקסט המקורי של אברהם רז, ולגרסת הבמה הראשונה, וטוב שכך. רצינו שקהל ישפוט בעצמו. אני חושבת שהיא הבינה, אבל עדיין מעדיפה לחשוב שמצאה אותו שוב".