הייתי באולם א' בבית המשפט העליון במגרש הרוסים, לפני יותר מ-30 שנה, כאשר הכריז השופט משה לנדוי כי התנחלות אלון מורה הוקמה על אדמה פרטית, כי שיקולי הביטחון להם טענה המדינה לא היו משכנעים, ועל כן דינה של ההתנחלות פירוק. לא הייתה אז מהפכה חוקתית, איש לא האשים את בית המשפט באקטיביזם שיפוטי, אם מישהו בכלל ידע אז את המילה, ראש הממשלה היה מנחם בגין.
שנים רבות אחר-כך, באולם ג' של בית המשפט העליון החדש, הכריז הנשיא אהרן ברק בפני אולם ועולם כי משטר ההסדרים המיוחדים (העינויים), שהתיר השופט לנדוי (אותו שופט), אינו חוקי, וטיעוני הביטחון הנוקבים שהעלתה המדינה על נחיצותו של משטר זה ואיומי הפיגועים העומדים בפני הפתח, אינם מתירים לפגוע בזכויות אדם יסודיות.
אחר-כך ושוב באולם ג' ניתן פסק הדין בעתירת הסיכולים הממוקדים, שניסה בהצלחה רבה או פחותה לקבוע סייגים והגבלות לחיסולים. 3 פסקי הדין הללו ורבים אחרים, כמו פסק דין שהטיל הגבלות קשות על גדר הביטחון, ניתנו באולמות מלאים בעותרים, צופים, עיתונאים, סקרנים, המרקחת הנדירה המעלה את בית המשפט העליון אל רום הרקיע.
היו אלה מבחינתי, כעורך דין רך בשנים בפרשת אלון מורה וכעורך דין ציניקן ומריר בפרשת הסיכולים הממוקדים, אירועים מכוננים המרהטים את הנוף הפנימי שלי כעורך דין בהרים זקופים, נחלים שוצפים, כרי דשא רגועים, שעליהם אני יכול להשתרע בעת צער ומכאוב.
הרקמה המשפטית הדלילה של שופטי הרוב
לא כך הוא בג"ץ 466/07 בפני 11 שופטים, שפסק ברוב של 6 מול 5, כי חוק האזרחות הזמני, בן 10 שנים, הוא חוקי וכשר. פסק הדין, הכולל יותר מ-200 עמוד, הופיע לפתע באינטרנט באתר בית המשפט העליון, ביום 11.01.2012 בשעה 20.00, כ-4 שעות לפני שפקעה סמכותו של כבוד שופט אדמונד לוי, שפרש לפני 4 חודשים מבית המשפט העליון, לחתום על פסק הדין, והשופט לוי נתן את פסק דין המיעוט המרכזי בתיק, החותך בבשר החי של הרקמה המשפטית הדלילה של שופטי הרוב.
אולי אך משום שאני עומד לסיים רומן המתרחש בבית המשפט העליון, המתחיל במותו על הדוכן של נשיא בית המשפט העליון, במהלך דיון מתוח כמו זה של חוק האזרחות הזמני, אני מעלה על דעתי כי ייתכן שעוזר משפטי חריף-שכל חרדי, שהגיע לבית המשפט העליון מכולל משובח (כמו הדמות המרכזית שחושפת את המזימה ברומן שלי), מנע קונספירציה לדחות את פסק הדין מעבר להישג-ידו של השופט לוי, וכך למחוק את דעת המיעוט שלו מפסק הדין, ועל כן, ללא ידיעת יתר השופטים, שלח את פסק הדין הגמור לאינטרנט.
בין כך ובין כך, איש לא הוזמן לחגיגה, אפילו הודעה מוקדמת על פסק דין לא נמסרה לעותרים, וכך כגנב במחתרת שאין נענשים על הריגתו, חדר לחיינו פסק הדין, המשפיע באורח טרגי על חייהם של עשרות אלפי אנשים, עשרות אלפי ערבים.
ייתכן כי זה פגם טכני, המזכירה התבלבלה, הנייר נפל מתחת לשולחן, הפקס נתקע, אך אי-אפשר לעבור לסדר היום על העובדה שבית המשפט העליון אינו מכבד את עצמו, ולמה יצפה כי אחרים יכבדו אותו.
ומשניתן פסק הדין החלה מכבסת המילים, שמקורה כבר בפסק הדין, לפעול בעוצמת טורבו המעלה ענן קיטור שחור לשמיים הריקים. גלגל אחד של המכבסה קורא בקול דקיק, מה לכם סמולנים כי נזעקתם, סך-הכול חזר בית המשפט העליון על פסיקה קודמת מלפני 5 שנים וחצי, שגם בה אושר חוק אזרחות (הוראת שעה) דומה.
הדברים הם שקר מוחלט, ביום 14.5.2006 פסק בית המשפט העליון ברוב של 6 נגד 5 כי החוק אינו חוקתי, אך לא בוטל על אתר, אלא הוחזר לכנסת כדי לבצע בו שיפורים, שעיקרם החלפת האיסור הגורף האוסר על מתן אזרחות, רישיון לישיבה, והיתר כניסה לישראל לתושב השטחים, באיסורים ממוקדים המתבססים על אישיותו של מבקש האישור.
באותה עת קבע בית המשפט העליון כי החריגים שבחוק, המאפשרים ל"וועדה הומניטרית" לאשר כניסה לישראל לפלסטיני מעל גיל 35 ולפלסטינית מעל גיל 25, לשם מניעת הפרדתם מבן-זוגם הישראלי, אינם מהווים מענה הולם לפגיעה החוקתית של אזרחי המדינה הערבים לחיות בישראל עם בן-זוג מן השטחים.
נאחזים נואשות בפסוקי תלמוד
במהלך השנים שחלפו לא זו בלבד שהחוק לא שופר, אלא התדרדר לפי תהום, כאשר נקבע כי איסור הכניסה לישראל, המפריד בן בני-זוג, אינו נימוק להתיר הכניסה, וכי "הוועדה ההומניטרית" רשאית למנוע כניסה לישראל לאו דווקא משום שהמועמד מעורב באופן כזה או אחר בפעילות ביטחונית, אלא גם אם המקום שממנו הוא בא מעורב בפעילות נגד ביטחון המדינה. בלשון הקללה, ארור המקום וארורים יושביו, ועל כך היו אומרים ביידיש "מתורגם ומשופר".
רוצה לומר, הכנסת, כהרגלה בשנים האחרונות, ירקה בפניו של בית המשפט העליון, ואילו 6 שופטים קראו בקול גדול, "גשם, גשם נדבות", אחרי שנים רבות כל-כך של בצורת. כך שהאמירה שמה שהיה הוא מה שהווה, היא שקר.
ואשר לזמניות החוק, שבה נאחזים חלק משופטי הרוב, כמה יפה ומעודנת היא תשובתו של השופט אדמונד לוי. שלא בדומה ל-6 חבריו הנאחזים בנואשות בפסוקי תלמוד, העוסקים במצבם של יהודי הארץ תחת כיבוש רומי, או בלשון הקלישאה החבוטה של השופט ג'קסון "חוקה אינה מרשם להתאבדות", שבה פותח השופט אשר גרוניס את פסק דינו - קלישאה שדומה לה שימשה כבסיס לאחד מפסקי הדין הידועים לשמצה בארה"ב, שאישרה את כליאתם של מאות אלפי יפנים, אזרחי ארה"ב, במחנות ריכוז בחוף המערבי בעת מלחמת העולם השנייה, שמא יסייעו ליפנים לפלוש לארה"ב (כל אחד מן הכלואים ובני משפחותיהם זכו לפני שנים לא רבות לפיצוי מממשלת ארה"ב ולהתנצלות כנה).
לעומתם, מצטט השופט לוי את המשורר הארץ-ישראלי כל-כך יהודה עמיחי:
"אין נצח גדול מדלת שכתוב עליה: סגור היום
לעד תהיה סגורה. לא יפתחו ולא יבואו הלום
ואין עננים בשמיים קבל את הדין, חתם
לא יפתחו, לך לביתך וחלם"
איזו תשובה הולמת לאותם שופטי הרוב - הנאחזים למירוק מצפונם בזמניות החוק, או בזמניות מצב החירום הנמשך בישראל משנת 1948, האומרים כשיגיע השלום ייפתרו גם הבעיות הללו לאותן משפחות קרועות והרוסות - אומר השופט לוי בקולו הרך: "לכו הביתה לחלום".
בהמשך לתיאוריית הקונספירציה שהעליתי, מאמין אני כי השופט לוי קיווה כי פסק דין זה יהיה פסק הדין שייתן בשבתו על כיסאו לעת פרישתו, באותו אירוע שבו יושבים כל שופטי בית המשפט העליון ומברכים את חברם הפורש. אירוע כזה לא התרחש לשופט לוי, הוא לא זכה לנשיקה מהנשיאה, והוא פרש מבית המשפט חרישי על קצות אצבעותיו, ואת ליבו המר השיח בפסק הדין, בחשיפה נדירה ביותר של המתרחש מאחורי הקלעים של בית המשפט העליון. והוא מספר, כי כבר ביוני 2010 הפיץ בין חבריו להרכב את פסק דינו, כדי שיוכל להינתן למועד פרישתו 11.10.2011.
מלצר מחזיר אותנו אל הגלות
אך לדאבונו, 3 מחוות-הדעת החולקות עליו (דעות הרוב) הועברו אליו רק ביום 10.1.2012, שתיים מהן בשעות הערב, וכך נותרה לו רק יממה וחצי להתייחס אליהן.
ראוי להזכיר עוד כי פסק הדין ניתן כ-20 יום לפני שהסתיימה הזמניות ההיתולית של הוראת השעה בחוק האזרחות. כך אירע, שפסק הדין הופיע כגנב במחתרת, וכך כמעט סוכל פסק דין של השופט לוי במלואו, וכך נמנע ממנו לפרוש מבית המשפט העליון כשמצחו עטור בפסק דין יפה, אנושי וצודק.
מעניין לעקוב בפסק הדין אחרי הדמויות החדשות המאכלסות את ספסלי העליון, חנן מלצר וניל הנדל. שניהם נמנו עם הרוב שאישר את החוק, ולגביהם, פסק הדין הוא כעין השער המגנטי הבודק את העולים למטוס, אם בכיסם כלי נשק, סכין או אקדח.
והנה, כשעובר השופט מלצר נדלקים כל האורות האדומים וזעקת הגלאים מחרישת אוזניים. השופט מלצר, שלא אכחיש שתליתי בו תקוות של ריענון וחשיבה חדשה, מחזיר אותנו אל הגלות ואל סיפורם של קמצא ובר-קמצא ואל הביטוי "אשרי אדם מפחד תמיד", שבשל מום שהוטל בעגל ששלח הקיסר הרומי לקורבן בבית-המקדש, שליהודים הוא מום ולגויים איננו מום, לא הוקרב העגל בבית-המקדש, ועלתה חמתו של הקיסר הרומי השמיימה והחריב את ירושלים ואת בית-המקדש.
אלא שנשכח מהשופט המלצר, שכיום אנחנו הקיסר הרומי, אנחנו הקנטוריונים ושרי האלפים, אנחנו הקלגסים, ואילו הערבים הם הרועדים מפחד ומקיימים דקה-דקה, במחסומים, בבתים, במקומות העבודה, בהרימם את מבטם לשמיים לשמע כל זמזום רפה, את הפסוק אשריהם שהם מפחדים תמיד.
מוקדש בענווה לשופט אדמונד לוי.