יוצא לדרך חדשה: תיאטרון הבימה החדש נפתח בקול תרועה ובקול מחאה

על רקע גירעונות כבדים, איומי תביעה, ומחאה חברתית שמתרגשת בחוץ, נחנך אמש הבימה המחודש בטקס נוצץ וארוך במיוחד ■ נשיא המדינה שמעון פרס קרא ליוצרים "לבקר את הקומיסרים ללא מורא"

"היה זה יוזף סטלין, בתקופה שבה כיהן כקומיסר האחראי על התרבות בברית-המועצות, שהעניק לגרעין המייסדים של התיאטרון הלאומי הבימה את רישיון העבודה הראשון שלהם. מן הראוי שאותם שחקנים שקיבלו רישיון עבודה מהקומיסרים יעשו שימוש בכישרונם כדי לבקר אותם ללא מורא. זה עובד הרבה יותר טוב ככה", כך אמר נשיא המדינה שמעון פרס, על רקע מחיאות כפיים סוערות, בטקס ההשקה הרשמי של אולם הבית החדש לתיאטרון הלאומי הבימה שהתקיים אמש.

78 שנים אחרי שנחנך האולם המקורי, קרוב לחמש שנות שיפוצים שבמהלכן הוקם מבנה חדש על חורבות קודמו, ובתום כחודשיים של הצגות הרצה בארבעת אולמות התיאטרון, נחנך משכן הבית בטקס חגיגי מול מאות שועי עולם התרבות והפוליטיקה המקומי.

וכאמור, נשיא המדינה שמעון פרס העביר מסר ברור בזכות תיאטרון סטירי שלא מהסס לנשוך את היד המאכילה אותו. אין פלא שכנגדו קמה דווקא שרת התרבות לימור לבנת, הקומיסרית העכשווית האחראית על תקציב מוסדות התרבות והבימה בתוכם, וציינה בנאומה: "מן הראוי שהתיאטרון יציג גם את היפה ומרומם הנפש בחברה הישראלית".

המבחן האמיתי

באופן אירוני, דווקא על רקע התחככות כל המי ומי בז'אנר בקוקטייל שפתח את האירוע (ובארוחת הערב בסופו), התקיימה בקור המקפיא של שדרות רוטשילד הפגנה בהשתתפות כמה עשרות מפליטי המחאה החברתית (בהם סתיו שפיר) בגנות ראש עיריית תל-אביב רון חולדאי, שלטענתם מדלג מאירוע השקה נוצץ למשנהו ומתעלם מחובתו להפוך את תל-אביב לעיר הדואגת לצרכים הבסיסיים של תושביה. לא שזה עשה רושם עז על חולדאי עצמו, שבחר להיכנס לבמה במהלך הטקס כשהוא רוכב על אופניים ירוקים וחובש צילינדר (חיקוי מדויק לכניסה של ראש עיריית ניו יורק לשעבר אד קוץ' לטקס נוצץ שהתקיים בעיר לפני 15 שנים ותועד במהדורות חדשות בכל העולם).

ובכל זאת, מטרתו העיקרית של האירוע הושגה. לערב אחד הניחו בצד את בעיותיו הכלכליות הרבות של התיאטרון הלאומי הבימה שטרם נפתרו (איום השבתה של וועד העובדים עדיין מרחף), הביקורות על הרפרטואר, איומי התביעה של מנהלי תיאטראות מתחרים בשל ההקלות בחובות והחשיפה המביכה של מסמכים גנוזים בהם פורטו תנאי העסקה של שחקנים בכירים ובמאים. כאשר הכריז מנחה הטקס השחקן אלכס אנסקי, מיד אחרי גזירת הסרט: "שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה", לא היה איש באולם שלא הזדהה עם גודל הרגע. לערב אחד חזר הבימה להיות התיאטרון הלאומי של כולנו, וכאשר עלתה לבמה השחקנית הוותיקה ליא קניג לקבל תעודת הוקרה על 50 שנות קריירה מהשרה ליבנת, שתיארה אותה בין השאר במילים: "שחקנית אולטימטיבית שהקדישה את כל חייה לאמנות הבמה", כבר זלגו לא מעט דמעות.

מצד שני, ההחלטה להקרין במהלך הטקס סרטון שבו מראיינים את ותיקי שחקני ועובדי התיאטרון, כאשר ברקע מתנגנת נעימת הסרט "פארק היורה" של הבמאי סטיבן שפילברג - נותרה תמוהה. מה ניסו לרמוז בין השורות, שאותם אושיות תיאטרון הם בעצם דינוזאורים שנגזר עליהם להיכחד?

כך או אחרת, התיאטרון הלאומי הבימה צועד רשמית, החל מהיום, לדרך חדשה שבמהלכה יצטרך להוכיח אם מיליוני השקלים שהושקעו בשיפוץ חיצוני אכן יובילו לפריחה פנימית מחודשת. בתקופה שבה כמעט כל התיאטראות בארץ נאבקים על המשך קיומם, תיאלץ המנכ"לית אודליה פרידמן, סגנה בני צרפתי והמנהל האמנותי אילן רונן להרים כפפה כבדה שהשליך הנשיא שמעון פרס כשאמר: "ישראל הייתה ועודנה דרמה, והבימה שימשה ומשמשת קרשים להעלאת המחזה הזה הנקרא 'ישראל'".