מסע אל נפשה של סקוטלנד דרך הוויסקי

תחנה 1 | מזקקות איילה

איאן מק'ארתור כבר קרוב לגיל פרישה, אך למרות השיער הלבן מרצד בעיניו זיק של שובבות ילדותית כשאני מנסה, ללא הצלחה, להשעין לאחור את גושי הכבול שזה עתה כריתי בעצמי מהאדמה הקפואה של איילה. שנינו ממלאים את חלקנו בסצנה: אני התייר שאצבעותיו אמונות בעיקר על הקלדה, הוא הפועל המיומן שאמון על הבכת תיירים מסוגי.

בערך 3,500 תושבים חיים כיום באיילה, מרביתם חייבים את פרנסתם לתעשיית הוויסקי, שאלמלא היא, ספק אם אנשים כמוני היו טסים אלפי מיילים רק כדי להיות מסוגלים לומר שהם היו בקודש-הקודשים שלה, שזכו להזין במו ידיהם בגושים של כבול מיובש את האש הבוערת מתחת לערימת השעורה, עוטפת אותה בעשן סמיך ומקנה לוויסקי מעושן את הטעם שמבדיל בין גברים לנערים.

איילה הוא חוליה מקשרת בין ראשית ימי הזיקוק לוויסקי שאנו שותים כיום: הוא נמצא בדיוק בין אירלנד לסקוטלנד, מעין חיבור אל ה"מיינלד", הממלכה הבריטית. לפני אלף שנים חיו פה המלכים הסקוטים. יש כאן שרידים של מצודה חרבה שגלי הים עשו בה שמות, וגם צלב קלדוני, אחד מני רבים, הנחשב לעתיק ביותר במדינה. לא בכדי נקרא הנוזל הזה בשם "ספיריט", שהרי חוץ מאלוהים או משליחיו עלי אדמות, מי היה מסוגל לתת לבני האנוש מתנה שכזאת?

אנחנו מגיעים למזקקה של לגבולין. המנהלת, ג'ורג'י קרופורד, נמצאת רק באמצע שנות השלושים לחייה. נולדה כאן על האי, עזבה אותו בבגרותה וחזרה כשהצטרפה לדיאג'יו, תאגיד האלכוהול הגדול בעולם, שמזקקת לגבולין שייכת לו. הסקוטים לא נוהגים לדבר בקלות על רגשותיהם, אבל היא משתפת אותי בתחושה המוזרה שאפפה אותה כשהחזיקה בידה, בפעם הראשונה, בקבוק של לגבולין שנושא את חתימתה. כן, גבר-גבר, הוויסקי הזה, שמפרנס את בלוטת הטסטוסטרון של גברים מסביב לעולם, מיוצר בידי אישה צעירה.

אגב גיל, ג'ורג'י מתנדבת לנפץ לי את אחד המיתוסים על וויסקי. זה קורה כשאנחנו פותחים חבית של לגבולין מ-1966. טעמו של הוויסקי רע כמו יין שהחמיץ. במקום זה אנחנו עוברים לשתות לגבולין צעיר יותר, בן 30. טעמיו הופכים אותו לכמעט מוצק, דבש מעושן שבעזרת טיפת מים נפתח על הלשון כמו מניפה של טעמים. תענוג.

תחנה 2 | חביות קומבוס

בשבוע שבו מתפרסמים רשמיי מהסיבוב הזה נחגג הברנס סאפר, חגם של הסקוטים לכבוד המשורר המהולל רוברט ברנס שוויסקי זרם בעורקיו. בשנים האחרונות נדמה שמשווקי הוויסקי ברחבי העולם מנסים לעשות לחג הזה את מה שמשווקי הבירה עשו לסיינט פטריק'ס דיי האירי, ולהפוך אותו לחגיגות של שתיית וויסקי.

השנה נוסף לאירועים גם עניין שיווקי: ג'וני ווקר משיקים בישראל את הדאבל בלאק, מוצר שנמכר עד כה לישראלים רק בחנויות דיוטי פרי. הדאבל בלאק של ג'וני, כך נדמה, הוא משקה החלומות של שתיין הוויסקי הישראלי, הידוע בחיבתו לטעם המעושן. אין בו עשן מתפרץ כמו בסינגל מאלטים של איילה, אבל לעומת הג'וני ווקר בלאק לייבל המוכר לנו, טעמי העשן בו מודגשים היטב. זו הסיבה לכך שכשהגיעה הפנייה מהיבואן לטוס לסקוטלנד לכבוד האירוע ולהביא משם משהו על ג'וני ווקר לדורותיו, התעקשתי לבקר באיילה: אם הולכים על עשן, מוטב ללכת למקורות.

מובן שהייתי יכול לעצור כאן, אבל אז הייתם מקבלים רק חלק קטן מהסיפור האמיתי, והסיפור הזה רלבנטי לכל מי שצופה, לעתים בדאגה, על השתלטותם של התאגידים על חיינו.

מלבד מפעלותיהם של וויליאם גרנט ובניו (ע"ע: מזקקות גלנפידיך), נמצאת כל תעשיית הוויסקי בידי תאגידים גדולים: בראון פורמן מחזיקים בדיוארס; פרנו-ריקארד אוחזים במותגים כמו בלנטיינ'ס או שיבאס ריגל. דיאג'יו הם כנראה מלכי הסצנה, לא רק מפני שהם מחזיקים בג'וני ווקר, אלא גם מפני שמתוקף כך הם גם בעלים של עשרות מותגי וויסקי קטנים יותר.

תאגידים, מתוקף היותם כאלה, לא מעוניינים בסיפורים ובמסורות, אלא בשורה התחתונה של הדוחות השנתיים. אך מה קורה כשתאגיד ענק פוגש ענף שבו אגדות ומסורות הם לב העניין? ובכן, שתי התחנות הבאות במסע שלי הן סוג של תשובה, אולי אפילו תשובה טובה מכדי להיות אמיתית.

כריסטין מק'קפרטי היא מנהלת הארכיון של דיאג'יו. תחת ידיה נאסף כל פריט שיכול לשפוך אור על המסורת של ייצור המשקאות השייכים לתאגיד הענק. ישנו כאן השטר המקורי שעליו חתומים ג'ון הנער ואמו לאחר שמכרו את החווה המשפחתית והקימו מכולת צנועה שבה החל ג'ון לערבב סוגי וויסקי. ישנה כאן גם מחברת המתכונים המקורית של אלכסנדר ווקר, בנו של ג'ון, שרקח וערבב תזקיקים מרחבי הארץ כדי ליצור את הבלנדים שאנחנו מכירים כיום.

יש כאן רישומים בעלי ערך היסטורי גדול הרבה יותר מזה של עולם הוויסקי. למשל, דוח של משלחת שביקרה בישראל ב-1964 וסקרה את שוק האלכוהול המקומי. "עלות הפרסום בעיתונים יקרה", נכתב על ארץ הקודש, "איכות הנייר וההדפסה ירודה למדי, כך גם בכמה מגזינים מקומיים". אני מקווה שלא הכעסתי אף אחד ב"דבר" או ב"העולם הזה".

החלק המרגש ביותר בארכיון, כך נדמה לי, הוא הבקבוקים הראשונים של המשקה שנמצאו בכל מיני אוספים פרטיים והוטסו לכאן. מדהים לגלות שאלכסנדר ווקר (כך נקראים גם הבן וגם הנכד) כבר ראו בעיניהם מותג בינלאומי לפי כל הפרמטרים הידועים לנו היום, ותכננו את מיתוגו, את שיווקו ואת פרסומו בעזרת כלים של הימים ההם, חיבור של סלבס של אותה התקופה והתאמה לאוכלוסיות השונות ברחבי העולם. מי שרוצה ללמוד שיווק ופרסום, יחד עם ערכים בסיסיים יותר של הנדסה (שהרי מהו הבקבוק המרובע אם לא ניסיון לנצל טוב יותר את החלל ולשווק יותר בקבוקים פר משלוח נתון, יחד עם מיתוג מיוחד?), מוטב אם יוותר על סמסטר אחד באוניברסיטה וישים את פעמיו לכאן.

אפרופו הנדסה, אם ייצור וויסקי הוא משהו שאפשר להניח גם בידי מכונות, הרי החבתנות - פירוק של חביות העץ שבהן מאוכסן הוויסקי במשך שנים ארוכות והרכבתן מחדש - מצריכה בני אדם מיומנים. אם נדמה את תעשיית הוויסקי לצי גדול במיוחד, הרי שהחבתנים הם הקומנדו הימי שלו. מדובר בחבורה קשוחה של גברים שעדיין מעבירים את המקצוע מאב לבנו, ומסוגלים לבנות חביות מכפיסי עץ בזמן שיידרש לאדם רגיל כדי לחשב מאיזה כיוון בכלל יש להתחיל.

בעשורים האחרונים עובר האחסון בחביות מעין מהפכה: הרכבת הבלנד הסופי של הוויסקי לא ניזונה רק מסוגים שונים שיוצרו משעורה אלא מושפעת לא מעט מסוג החבית. עד כה ביקרתי במפעלי חביות שנראו כמו סדנאות מהמאה ה-19, למעט אולי שילובם של כלי עבודה הפועלים על לחץ אוויר. קומבוס שונה לגמרי.

כבר בפתח פוגש אותי בוב, חבתן בעברו, שנראה יותר כמו קפטן של קבוצת רוגבי ושלחיצת היד שלו מאיימת להפוך את כף ידי הימנית לסנפיר. הוא מעניק לי זוג משקפי מגן וצמד אטמי אוזניים ולוקח אותי לסרט נע של ייצור חביות. העובדים הם אותם חבתנים של פעם, שנעזרים בפטיש ובאזמל וחגורים בסינרי עור שמכורים לסאדו היו הורגים כדי לקחת הביתה, אבל כל ה"מסביב" הוא כמעט היי-טק, כולל רובוטים שמכניסים את החביות אל המקום שבו יישרפו מבפנים והלאה.

קו ישיר מתוח בין המתחם בקומבוס למזקקה החדשה ברוזאייל, שהושקעו בה 40 מיליון פאונד. הקמה של "מפלצת" כזאת מעוררת כמעט מיד את החשד שהשלב הבא יהיה סגירה של מזקקות מרוחקות, אבל שני דברים מעניקים מקום לתקווה: 1. לפחות בכל הקשור לחביות לא גרמה הקדמה הזאת לאובדן הכנסה לחבתנים, אלא רק היטיבה את תנאי עבודתם; 2. אפילו התאגיד האינטרסנטי ביותר מבין בוודאי שהתעשייה הזאת, יותר משהיא מייצרת וויסקי, היא מייצרת אגדות, ואגדות אפשר לייצר רק בין הרים ובין סלעים, בדודי נחושת ובחביות שקשישים חסרי שיניים, בעלי מבטא בלתי אפשרי, מגלגלים ממקום למקום.

תחנה 3 | ברווזי לוכנגאר

אני מתגלגל עתה במעלה ההרים לכיוון הספיי-סייד, או ליתר דיוק לכיוון מזקקת רויאל לוכנגאר, השוכנת כמעט בצמוד לאחוזת בלמורל, מקום משכנה הסקוטי של משפחת המלוכה האנגלית. רורי הנהג מגלה בקיאות רבה בכל הקשור למשפחת המלוכה. הוא מספר מתי בדיוק מגיעה לכאן המלכה אליזבת, מתי עשו כאן את חופשתם האחרונה גם צ'רלס וקמילה, הארי, וויליאם, ו"כמובן", הוא מוסיף, "גם קייט מידלטון". "ואיפה הייתה פיפה?", אני מקשה, וכמעט מתחרט מיד על השאלה המקניטה, כיוון שהאיש הטוב הזה, שלא מבחין אפילו בציניות הקלה שלי, מקמט את מצחו ומשיב, "טוב, אני באמת לא בטוח בקשר לפיפה".

משפחת המלוכה עולה לדיון נוסף כשאני מתיישב מול מנהל המזקקה. הוא מספר לי על המלכה ויקטוריה ועל בעלה הנסיך אלברט שרכשו את האחוזה הסמוכה, ועל כך שלמעשה מדובר ברכוש פרטי של המשפחה, בניגוד, נניח, לארמון בקינגהאם, שיושב על אדמות מדינה. "המלכה מגיעה לכאן לעתים קרובות", הוא מוסיף בשובבות. "אנחנו מזהים אותה לפי הריינג' רובר החדש, משקפי שמש גדולים, המטפחת, והדמיון החשוד להלן מירן".

לוכנגאר, שבגלל הקרבה והייחוס זכתה לקידומת רויאל, היא מזקקת הוויסקי הקטנה ביותר בסביבה (והשנייה הכי קטנה בסקוטלנד). האגם שליד כבר קפא לפני כמה שבועות ומשך אל הזרם החם של המים מהמזקקה להקות של ברווזים, בהם ברווז אחד נדיר במיוחד. אחד העובדים הציב לברווזים המיוחדים מעין כלובי קינון מיוחדים.

לקראת סיום הביקור ולפני הטעימות, נוטל אותי המנהל אל חדר החביות. כדי לגוון קצת את הטעמים של הרויאל לוכנגאר, אני שואב מהחביות גם מורטלאך בן 30 וקאול אילה בן 25. אם השמות האלה לא אומרים לכם כלום, אתם רשאים להמשיך ללגום את הוודקה-רדבול שלכם.

תחנה 4 | טירת ג'וני ווקר

מכאן נוטל אותי רורי לטירה של ג'וני ווקר. כבר ביקרתי בעבר בטירות שנרכשו על-ידי מזקקות וויסקי. מדובר במעין "דיסנילנד" של התעשייה. מבחוץ טירה עתיקה, מבפנים שואו שלם: חדרים ישנים אך מפוארים עם מיטות אפריון, חדרי אמבטיה עם אחים ואספקה בלתי פוסקת של וויסקי. בקומת הכניסה נמצאים גם בר שכולל את כל סוגי הוויסקי של היצרן, מערכת סאונד, חדר אוכל, שולחן ביליארד, ערכות גולף, ושאר דברים שעוזרים להרחיב דעתו של אדם בזמן שהוא מרחיב את כבדו.

לכאן מביאים ברמנים מרחבי העולם, מפיצים, משווקים, עיתונאים - וכל מי שחברת הוויסקי חפצה ביקרו. מובן שכל ביקור כאן כולל את כל הטראסק המקומי: על מיטת האפריון ממתינה לך כבר קילט, אותה חצאית סקוטית שמתאימה כמובן למידותיך הטובות; את ארוחת הערב יפתח דרינק קטן בחדר ההסבה, שיופרע רק על-ידי נגינת חמת חלילים שמזמין לארוחת הערב שנפתחת, תמיד, בחיתוך של האגיס מקומי (קיבת כבש ממולאת באברים פנימיים טחונים, משהו שהדרך היחידה לאכול אותו היא להטביע אותו בוויסקי) ובקריאת שיר ההאגיס המפורסם של רוברט ברנס.

לקראת סוף הערב אני שולף מהמדף בקבוק של ג'וני ווקר בלו לייבל ומוזג בנדיבות לכולם. כל-כך הרבה וויסקי לגמתי היום שהעיניים כבר כמעט נעצמות מאליהן, ובלב יש רק בקשה אחת שתהפוך את הביקור הזה ממעולה למושלם: להתעורר מחר בבוקר ולגלות שהמדשאה בחוץ מכוסה בשלג לבן.גם אלוהים שתה כנראה ג'וני בלו, שכן אחרת לא ניתן להסביר את הרצון הטוב מצד השכינה: אי-שם בארוחת הבוקר, בין דייסה מסורתית לבייקון מסורתי לא פחות, שלג רך החל מכסה את הארץ.

תחנה 5 | המסורת של קארדו

דאנקן ואני נוסעים לקארדו, מזקקה שפועלת ברציפות כבר מ-1811 (באחד החדרים אני מגלה קורי עכביש ששרדו כנראה מטקס הפתיחה המרגש) ושתמונות בעליה עדיין מעטרות את הקירות. יש כאן גם רפליקות של חלק מהמוצגים שראיתי בגנזך במנסטרי ליד סטרלינג, אבל גולת הכותרת היא המסע הקטן שאנו עורכים בלנדרובר של דאנקן אל מקורות המים של המזקקה.

כשאנחנו מפטפטים מעט, אני מגלה שגם דאנקן, בנו של שוטר בדימוס, מאס בנדודים מבית לבית בעקבות עבודתו של האב, והחליט, כשיהיה גדול, לגור במקום אחד. היצמדות שכזאת למקום אחד עלולה לעלות בקידום איטי בתוך ארגון גדול כדיאג'יו, אבל דאנקן אינו מודאג: הוא מעדיף להתבגר באותו המקום, לפתח לוק שמזכיר את מיסטר האדסון ב"על אדונים ומשרתים", ולקחת תיירים כמוני בלנדרובר שלו אל בורות המים.

אם תרצו, דאנקן משקף בעצם היותו כמעט את הניגוד המובנה בתוך כמעט כל מי שעובד היום בתעשיית הוויסקי: הוא שייך לתאגיד גלובלי עם פרצוף מקומי. כבול, כמו רובנו, ללאפטופ שלו, אמון על דוחות ועל ביצועים. מצד שני, הוא תבנית נוף מולדתו, בדיוק כמו המוצר שעל ייצורו הוא מופקד, וניכר בו, כמו ביתר אנשי התעשייה, שהוא מתרגש מהעובדה שהוא חלק משושלת ותיקה של יצרני וויסקי. על בני משפחת ווקר המקורית הוא מדבר בלחש כמעט, כאילו כל רגע ייעורו מהתמונות שעל הקירות ויבדקו אם הוא משמר נכון את מורשתם.

קשה לדעת עוד כמה זמן יישמר הדיאלוג הזה בתעשיית הוויסקי, עד כמה יישמר האיזון העדין בין האינטרסים של התאגיד לבין הכבוד למסורת. כל מה שאני יודע הוא שכרגע לפחות השיח הזה מפרה את שני הצדדים: בין השמש הנדירה של איילה לגבעות המושלגות של הספייסייד, בין וויסקי מעושן על רגבי כבול לוויסקי הפרחוני של ההרים המוריקים, בין איאן איש איילה לדאנקן איש ההיי-לנד, הצלחתי להישיר מבט אל עתידה של התעשייה, ואף אחד מאיתנו לא השפיל את מבטו.