הידרותרפיה

בוקר יום שני השבוע, ואנחנו בדרך לצפון. האירוע: אין שום אירוע. סתם יום יפה אחרי כמה ימים גשומים, וזו הזדמנות טובה לצאת קצת מהעיר ולבדוק מה מצב הכינרת, שהוסיפה למפלס שלה כמטר בשבועות האחרונים. ירוקה ויפה היא ארצנו עכשיו, האוויר קר ונקי, והכול פורח. אפילו הכבישים ריקים. הירידה מצומת כינרת, כשהימה מתגלית לעיניך פתאום, מרגשת בכל פעם מחדש. החרמון באופק, לבן ונישא, מאחוריו הרי השוף, ומבלי שנרצה אנחנו מחייכים פתאום.

ולא רק אנחנו. נדמה שכולם חייכו ביום שני בבוקר. בכל מקום שאתה עוצר לבדוק את זרימת הירדן יש אנשים שמסתכלים במים השוצפים ומחייכים אליך. חרדים, ערבים, רוסים, ערסים והמון תיירים - כולם במצב רוח מרומם. זה בדיוק מה שהיינו צריכים, וזה בדיוק מה שאני ממליץ גם לכם. סעו. באמצע השבוע ריק ונחמד. קחו יום חופשה, תגידו שאתה חולים - תאמינו לי שזה יעשה אתכם בריאים.

על כביש 92 פורחות כלניות ופורחים תורמוסים, פרות רועות בשלווה. אנחנו עוצרים בבריכת המשושים ומסתכלים על המים. הירדן שוב זורם בגאון, ואף על פי שבמונחים עולמיים הוא לא יותר מתעלה קטנטונת, עלינו הוא עושה רושם עצום, ואני מתמלא באהבת הארץ. לפעמים כל מה שאתה צריך זה להפסיק לשמוע חדשות ולהתחיל לנשום עמוק. אדון מבוגר עם כלב מנופף לנו לשלום, ושלישיית סוסים מתחרדנים להם בשמש. הפסטורליה נמשכה גם בעצירה תחת גשר אריק. שתי משפחות, אחת חרדית ואחת ערבית, מטיילות על הגשר החסום, ומתחתיו שלושה בני נוער דגים ושותים וודקה תפוזים וכולם אהלן ואהלן ולאן אתם הולכים ומאיפה אתם באים, מעדכנים זה את זה שיש עדיין שלג בצפת, והחרמון חסום.

אנחנו נוסעים לקיבוץ עין גב. על המזח מחכה לנו מנחם לב, דייג ואיש רוח, ואנחנו מטפסים אל "גיל", סירת הדיג שלו שהיא נכון להיום סירת הדיג המקצוענית היחידה בכינרת - כזו עם מנועים ועם מנופים ועם רשתות. איתנו על הסירה צוות של ערוץ טלוויזיה גרמני. לב מכיר עיתונאים כמו שהוא מכיר דגים, ומספק את הסחורה. הכינרת, הוא אומר, היא כמו אישה. אלף פנים יש לה, ואתה אף פעם לא יודע למה לצפות ממנה. הסירה, אומר לב, היא אשתי, ואשתי היא הפילגש. זה בהחלט עושה את העבודה.

עכשיו זו העונה של הסרדינים, ואנחנו יוצאים לים, עוברים מול כורסי, עוברים מול הפרויקט התיירותי המרתיח של נקש, וזורקים את הרשת. אני נרגש לראות את הכינרת מהצד הזה שלה, היא רגועה ומלאה במים. אמרו לכם שאין יותר דגים בכינרת, מתריס לב - אז בואו ותראו מה זה. ואכן, הרשת יורדת והרשת עולה - היא עושה מין קול שמזכיר בכי של ילד - ובקרבה שלוש טונות סרדינים. זה המון סרדינים, וזה מראה לא פשוט לעכבר יבשה שכמוני. הסרדינים מפרפרים ברשת, חלקם נחתכים לחצי, חלקם מפרפרים ומנסים להימלט, מנסים בשארית כוחותיהם לחדור את הרשת הצפופה. אני מריע בלבי לאלה שמצליחים, ופה ושם אני אפילו מצליח לשחרר אחד כזה במו ידיי, אבל רבים מהם נמלטים מהדיג רק כדי להיאכל על-ידי הציפורים הצוהלות שמלוות אותנו - שחפים ושחפיות ואנפות.

שלושת אנשי הצוות של לב מרוקנים את הרשת לסירת המטען הנגררת אחרינו ושופכים קרח על הסרדינים שמתים אחד-אחד. לב עושה טלפון לשווקים בתל אביב ומברר כמה דגים הם צריכים. מתברר שהיום מזמינים רק שתי טונות, ולב משחרר את הסרדינים שנותרו ברשת. אולי זה רק אני, אבל לי הם נראו מאושרים. נתראה מחר, נפרד מהם לב.

הגרמנים לא באו הנה בשביל סרדינים. הם רוצים לתפוס מושטים, הדג הקדוש שבו האכיל ישו חמשת אלפים רעבים. אז לב מכוון את הסירה עמוק יותר, ואנחנו ממשיכים בדרך, מגיעים אל הנקודה שבה הירדן נשפך לכינרת בשצף-קצף של מים ושל בוצה. השילוב בין החום של הירדן, הכחול של הכינרת, הלבן של החרמון, הירוק של ההרים והערבוב בין לובן השחפים ושחור הקורמורנים פשוט יפיהפה. אשר ללב, עבורו הקורמורנים הם קללה, והוא יורק אש וגופרית כשהוא מתאר את הציפור הפולשנית הזאת. ששת אלפים יחידות יש בכינרת, וכל אחת מהן אוכלת כחצי קילוגרם דגים ביום. אבל השנאה שלו לקורמורנים היא כאין וכאפס לעומת עוצמת הרגשות שלו כלפי משרד החקלאות והקיבוצים שסביב, שנלחמים בקורמורנים רק מעל בריכות הדגים, ושולחים אותם לכינרת. עמיתי, שלא לומר מורי ורבי, משה ליכטמן, מכסה בגלובס את הנושא טוב ממני. חפשו בגוגל את האיוולת הזו. אליבא דלב, כל העניין של "אין דגים בכינרת" הוא שטות מוחלטת, שלא לומר שקר. אני - הדיוט מוחלט - מאמין לו כשהוא מזמין אותי אל תא הקפטן ומראה לי על מסך הסונר את להקות הדגים הענקיות שממלאות את האגם. הכול קומבינה, הוא אומר. מי דופק את הכינרת? מי לא. נדמה שאין גוף שלא מנסה לשלוח את ידיו אל המשאב הזה.

אנחנו מטילים את הרשת פעם נוספת, אבל מושטים אין. אני, שמושטים לא ממש מעניינים אותי, עולה על גג הסירה ונהנה ממראה הציפורים שעוקבות אחרינו ואוכלות את שאריות הדגים שאנשי הצוות זורקים להם מהסירה. הרוח קרירה, אבל פחות, וכשהרשת עולה בפעם השנייה יש בה כל מה שהביא איתו הירדן, בעיקר גזעי עצים שנסחפו בזרם.

אנחנו חוזרים לחוף. לב ואנשי צוותו פורקים את הדגים מהסירה לארגזים, והארגזים נכנסים למשאית גדולה שהולכת, כך הם אומרים, לעזה. אנחנו הולכים לאכול במסעדת הדגים של עין גב, שהומה מאות רבות של תיירים. ממסעדות תיירים אסור לצפות לאוכל טוב באמת, וזו של עין גב אינה יוצאת מהכלל. הכול טרי וטעים, אבל כשאתה מאכיל 700 פיות בשעה אתה לא באמת יכול להקפיד הקפדה של ממש על כל דג.

אנחנו נפרדים מלב ויוצאים מעין גב, נוסעים לאט סביב הכינרת. עוצרים פה ועוצרים שם, ולאורך כל המיני מסע הזה לא יורד לנו החיוך הדבילי מהפנים, צוהלים למראה כל לוטרה וכל פרה. אין כמו צליל מים זורמים וירוק בעיניים כדי לנקות את הנפש מכל הערפיח המנטלי של המרכז. בטבחה, היכן שישו הלך על המים, אנחנו פוגשים המוני תיירים נרגשים; סינים וגרמנים ורוסים וקוריאנים שעושים את הסיבוב הנוצרי הרגיל.

הכול באמת נורא יפה ומשובב נפש ומשרה אופטימיות, אבל אז אנחנו מגיעים לטבריה. הו, טבריה. איך אומרים ההפך מהיהלום שבכתר? אז ככה: הכול מכוער, סר טעם, השעה רק ארבע וחצי אחר הצהריים, אבל המקום שומם ועזוב. על מרבית החנויות והדוכנים שלטים המצהירים שהמקום שומר שבת, שזה בסדר גמור כמובן, אבל היום יום שני, אז למה הכול סגור? הטבריינים הם אנשים נחמדים ביותר, עד כמה שיכולתי להתרשם; כולם קיבלו אותנו במשוש פנים ובשמחה אמיתית. כואב הלב שהם צריכים לגור במקום כל-כך עגום.

דברים מהסוג הזה הורגים אותי. יש לך עיר על שפת אגם נהדר של מים מתוקים. אתה יכול לעשות ממנה בונבוניירה תיירותית, ובמקום זה מה? טיילת משובצת דוכנים של צעצועי פלסטיק תוצרת סין. כל-כך עצוב.

אנחנו מתנחמים בכוסית משקה בבר של המלון הסקוטי, מקום עם קלאסה של ממש ומחירים בהתאם, ואחר כך אנחנו חוזרים למרכז. כדאי גם לכם לעשות את זה.