סירובו של שופט העליון סלים ג'ובראן, הערבי הראשון שמכהן במשרה הרמה הזו, לזמזמם את "התקווה" או להניע את שפתותיו "בכאילו" למילות השיר במהלך טקס השבעתו של אשר גרוניס לנשיא בית המשפט העליון, מאיץ את הצורך לעשות סוף-סוף משהו עם ההמנון הלאומי שלנו, שעל על איכותו הספרותית אפשר להתווכח, אבל על הסנטימנט שהוא מעורר אין עוררין. אולם, גם יצירות בעלות ערך רגשי עמוק הופכות עם השנים ללא רלוונטיות, ו"התקווה" היא כזו.
אין לי טענות לבחירתו של שופט המכובד, אזרח טוב שתורם שנים למדינה, שלא להצטרף לשירת הרבים, כי מה לעשות, אפעס, הוא לא יהודי וגם לא ציוני, וכשופט, גם לא אחד שעושה שקר לנפשו ולאחרים.
ג'ובראן החליט שלא מתאים לו לשיר מילים שהוא לא מזדהה איתן, אבל בניגוד לבני עמנו, כיהודים אדוקים ויראי-שמיים, הוא גם לא עזב בהפגנתיות את הטקס עם הישמע הצלילים הנוגים, או עשה דווקא והפליט נאצות בגנות המדינה תוך אחיזת השטריימל - אלא כיבד את הקהל ואת ההמנון, עמד על רגליו עד תום השיר ועד שהעיתונאים סיימו להתמקד בשפתותיו העיקשות.
המציאות בישראל השתנתה בעשורים האחרונים. גם ימניים מובהקים, כמו אלה שהזדרזו לקרוא להדחתו של ג'ובראן, מבינים שהמדינה איננה עוד מדינה יהודית בלבד, שבה רק יהודים מחרפים נפשם למענה ותורמים לה, אלא ערב-רב של אנשים בעלי אמונות דתיות שונות, שאמנם אינם הרוב, אבל גם להם מגיע להרגיש פה בבית.
ומדובר בערבים הישראלים, שאינם משרתים בצבא אבל משלמים מסים כחוק ותורמים את שלהם לכלכלה, צ'רקסים ודרוזים שמתגייסים לצה"ל ומתים באוהלה של מלחמה אבל אינם אוחזים בדת היהודית, ואפילו ילדי עובדים זרים שקיבלו אזרחות, מאמינים בישו וצריכים לשיר כיהודים.
אבל לא רק גויים מרגישים לא נוח עם הטקסט הזה. יש חילוניים שאמנם נולדו יהודים, אבל הזהות האמיתית שלהם היא ישראלית לגמרי. הכוונה היא לאלה שלא יכלו לסבול את שינוי תפילת היזכור לחללי צה"ל מ"יזכור עם ישראל", ל"יזכור אלוקים" ומרגישים קשר לארץ ולעם, אבל לא לדת. איפה הם בתוך חוסר השוויון הזה?
מדינת ישראל היא מדינה יהודית, אבל גם דמוקרטית. היהדות השתנתה ברוח הזמן, ורק לאחרונה נחשפנו לדרישה האזרחית לשנות את אחיזתה במציאות היום-יומית בשינוי הסטטוס-קוו מימי הקמת המדינה, בהחלטה לביטול חוק טל, שיוויון בנשיאת הנטל הכלכלי ודרישה לתחבורה ציבורית בשבת.
מה עושים? בוחרים המנון חדש, כמו שעשתה אוסטרליה בשנת 1984, משהו בסגנון "שחקי שחקי" של שאול טשרניחובסקי, שמדבר על רוח האדם, חירות ותקומה. טקסט שכתוב בעברית, ומהותו אוניברסלית.
אבל אם מתעקשים לשמר את "התקווה", אפשר לאמץ את הצעתה של השופטת בדימוס מרים בן-פורת להוסיף לצידה שיר נוסף, בעל אופי לאומי ישראלי, שיר שיוכל לאחד את אזרחי ישראל ולא להפוך את חלקם למוקצים מחמת דתם.