אינני יודע כמה מקוראי "גלובס" ערים לכך שכל זמן-מה נאלצים קצינות וקציני צה"ל בחובה ובקבע, המשרתים בתפקידים חשובים וחיוניים ביותר, להפסיק מלבצע את תפקידם למשך כשבוע ימים.
לא, אין מדובר בחופשה שנתית כלשהי וגם לא ב"רגילה", הקצינות והקצינים נשלחים למה שמכונה "הגנ"ש". הגנת יישובים, הגנת שטח.
במהלך אותו שבוע שוהים מספר קצינות וקצינים ביישוב (התנחלות) בשטחי יהודה ושומרון, ומעניקים לתושבי היישוב שירותי אבטחה. מסביב לשעון, הם מתחלפים ביניהם בעמדות השמירה ובפטרולים. עומדים על משמרתם משך שעות רבות ביממה. לא זוכים לאכול היטב. תנאי המגורים שלהם מחפירים, במקרים רבים. לפעמים הם אפילו לא זוכים לארוחת שבת ראויה. לא תמיד תושבי היישוב (המתנחלים) זוכרים את דבר קיומם.
"ומה בכך?", יתמה הקורא ויוסיף, "זה הרי אחד מתפקידיו של צה"ל להגן על תושבי המדינה. וגם שטחי יהודה ושומרון נחשבים לשטחי המדינה. שוב 'מחפשים' את המתנחלים. האם הם אינם בני אדם? האם אינם אזרחי המדינה? האם להם לא מגיע ביטחון?".
צודק. ועם זאת, מפתיע (אולי אף מקומם) לגלות שבחלק מן היישובים הזוכים להגנה כזו - הגנתם של קצינות וקצינים הנלקחים מתפקידיהם החיוניים כל-כך לשבוע שלם, על-מנת להגן עליהם בתנאים-לא-תנאים - מתגוררים תושבים בודדים בלבד.
כבר שמעתי על התנחלויות שבהן שלוש משפחות בלבד, הזוכות להגנה קבועה של חמישה קצינים כאלה. מסביב לשעון. 365 ימים בשנה. קצין כמעט על כל תושב או שניים.
במילים אחרות, קצינות וקציני מודיעין, למשל, העוסקים מדי יום בעניינים סודיים ודחופים, ברומה של מדינה וברומו של ביטחון המדינה, אינם מבצעים את עבודתם החיונית במשך שבוע רצוף (ולאחריהם קצינות וקצינים נוספים, במשך שבוע רצוף נוסף, וחוזר חלילה), על-מנת להגן על ביטחונן של שלוש משפחות שבחרו להתגורר ביישוב נידח בשטחי יהודה ושומרון.
נשמע מוזר. מקומם. מתמיה. אפילו מדאיג.
הכול טוב ויפה. בערך
ובכל זאת, יש מקום לטענה שלפיה - מעת שאותם יישובים קטנים ונידחים זכו להכרתה של המדינה, מעת שאין מדובר בהתנחלויות בלתי-חוקיות או בלתי-מוסדרות, זכאים תושביהן לאותה ההגנה שלה זכאים תושבי יתר היישובים בישראל, גדולים כקטנים, נידחים כמרכזיים. זה נכון.
יכולה לעלות השאלה מדוע בוחרים שלטונות צה"ל לשגר למשימה כזו קצינות וקצינים שבעת שהותם בהגנ"ש לא יוכלו לבצע את תפקידיהם הכה חיוניים? מדוע לא ישתתפו תושבי היישובים האמורים בהגנה על עצמם? שאלות טובות. אין אלא להאמין, שמקבלי ההחלטות יודעים את מלאכתם. יש להם בוודאי שיקולים כבדי-משקל לנהוג דווקא בדרך זו, שבעיני אדם מן היישוב נראית משונה-משהו.
הכול טוב ויפה. בערך. עד שבסוף השבוע פורסם על אודות מתנחלים ביישוב התורני "חרשה" במטה בנימין (המונה כ-45 משפחות), שהודיעו לשלטונות צה"ל כי הם אינם מוכנים לכך שחיילות-נשים ישתתפו באבטחת היישוב. לאחר שצה"ל הודיע להם כי ישגר אליהם חיילות, רחמנא ליצלן, הם הודיעו כי הם מעדיפים לאבטח בעצמם את היישוב שלהם. תגובתו של צה"ל: "משימת הגנת היישובים בישראל... מתקיימת על-ידי חיילים וחיילות כאחד... בצה"ל מצרים על כך שהיישוב לא נאות לקבל את ההגנה שהוענקה לו. עד שיימצא פתרון, אבטחת היישוב מבוצעת בהתאם להחלטת היישוב, על-ידי כיתת הכוננות במקום".
אמור מעתה: ניתן וגם אפשרי להציב את תושבי יישובי יהודה ושומרון להגן על יישוביהם-שלהם. יכול ולא יהיה בכך די. יכול וגם אם הם ישתתפו בהגנה על עצמם, עדיין יהיה צורך בגיבוי ובחיזוק של חיילות וחיילים. עם זאת, אין ספק שהדבר יפחית במאוד את מצבת הקצינים, שלא יוכלו למלא ברציפות את תפקידיהם החשובים.
התנהגותם של תושבי "חרשה" מעידה על כך, שאותם קצינות וקצינים הנשלחים אל ההתנחלויות בשטחי יהודה ושומרון, כמתואר למעלה, הם לוקסוס שמתנחלים יכולים בלעדיו. לוקסוס, שבו הם נהנים לזכות עד שמדובר בנשים-קצינות. הדרת הנשים הגיעה גם להגנ"ש. חומר למחשבה.
הכותב הוא עו"ד העוסק בתחום המשפט האזרחי-מסחרי