ב-1987 הכה רחוקה, בימים המוזרים שתעשיית המוזיקה עדיין פרחה ונאפסטר הייתה משהו שאיש לא העז אפילו לדמיין, התאגדו להם 3 יזמים עם בעיה משותפת אחת: לא היה בנמצא מוזיקאי שיסכים לספור את אוסטין, עיר הבירה הצנועה למדי של מדינת טקסס, מיליון תושבים סך-הכול.
כך בא לעולם כנס SXSW, שהיה ב-9 שנותיו הראשונות כנס מוזיקלי שכל מטרתו למשוך אמנים לצאת לכמה ימים מבתי הגידול הטבעיים בניו-יורק או בסן פרנסיסקו. אבל אז קרו שני אירועים, כמעט ניסים מבחינת יזמי הכנס, שהפכו את SXSW למה שהינו כיום - כנס המוזיקה, האינטראקטיב והקולנוע הגדול בעולם.
ראשית, ב-1995, הוקם שדה-תעופה חדש באוסטין - והעיר חוברה באחת ליבשת ולעולם סביב לה. שנית, בשלהי 2000, תחילת 2001, התנפצה ברעש אוניברסלי בועת האינטרנט הראשונה. אלפי סטארט-אפים וחברות אינטרנט חטפו בעיטה אדירה בפנים, במקרה הטוב - ושינו את הסתכלותם על החיים העסקיים, אם שרדו בכלל.
פתאום אוסטין, העיר הנידחת עם שדה-התעופה החדש, נראתה כמו פתרון הישרדותי מוצלח - 3 שעות מניו-יורק, 3 שעות מעמק הסיליקון. מקום טוב מאוד באמצע.
התוצאה המיידית הייתה זינוק חד במספר המשתתפים בכנס SXSW לרמה של 50 אלף משתתפים מדי שנה, 80% מהם בתשלום, 4,000 דוברים בפאנלים השונים ועיר שלמה שלא יודעת את נפשה מרוב הכנסות במשך שבועיים בשנה.
180 מיליון דולר גורפים מדי שנה בעלי עסקים באוסטין בימי הכנס, והקופה עוד נטויה. בימי הכנס אין למצוא חדר מלון באוסטין, והעיר כולה נראית כמו מסיבה אחת גדולה. גם בעלי דירות בעיר מחייכים: רבים מהם מתפנים מרצון מבתיהם לימי הכנס, משכירים אותם לאורחים לכמה רגעים - וגוזרים קופון יפהפה.
מסיבות, כל הזמן
השילוב של תכנים מעולים בתחומי האינטרנט, המוזיקה והקולנוע מביא ל-SXSW את נקודת העוצמה הכי בולטת שלו - הקהל. מדמיינים עוד כנס מעונב, עם גברים ונשים בחליפות עסקים? תשכחו מזה. 90% מבאי SXSW הם צעירים בגילאי 18-30, סניקרס וג'ינס הם הלבוש התקני; וכמובן, אייפד ואייפון.
האנשים הצעירים הללו משלמים מאות (אם לא אלפי) דולרים מכיסיהם, או נשלחים לכנס על-ידי החברות שמנהלות את חיינו - פייסבוק, גוגל, מיקרוסופט ושאר החבורה. מישהו בכיר בחברות הללו חושב שזה כדאי.
"לפעמים אני מסתכל על כרטיסי האשראי ולא מבין איך הם עומדים בזה", אומר לי בחיוך מירקו וייטפילד, מנהל הפיתוח העסקי של SXSW באירופה ומנהל ההתפתחות הבינלאומית של החברה. אבל הצעירים באים, שנה אחרי שנה - והכנס הענקי מתאים את עצמו אליהם.
ב-SXSW יש מסיבות, כל הזמן, בכל פינה, בלי צורך בסיבה מיוחדת. במקביל לכנס, לפאנלים ולרצינות, תמיד אפשר למצוא שם אנשים שותים אלכוהול, רוקדים, מכירים, ואתם מכירים את ההמשך.
גם בפאנלים הכול שונה. לא תמצאו כאן כמעט ראשי חברות גדולות, כמו מנכ"ל גוגל או מייסד פייסבוק רחמנא ליצלן. אבל, הדיונים מוקפדים מאוד, עם תכנים מרתקים כמו ראיון עם מצייץ הטוויטר הפקיסטני שדיווח בזמן אמת על הפלישה למתחם של בן לאדן, מבלי לדעת על מה הוא מדווח; או, האם כדאי לאתרי מדיה חברתית לאפשר השתתפות של גולשים אנונימיים.
"הרעיון כאן הוא להביא את מי שיהיה גדול, לא את אלה שכבר גדולים", החכים אותי עיתונאי מדאלאס.
אייפד ביד אחת, סנדוויץ' בשנייה
צוות התוכן של SXSW מתנהל מתוך הערכה עצומה לבאי האירוע. כחצי שנה לפני יום הפתיחה הם מעלים לאתר הכנס הזמנה למשתתפים ולגולשים להציע תכנים ופאנלים. אחרי שנאספות אלפי הצעות, מתבקש הקהל להתחיל לדרגן, עד לבחירת הפאנלים הפופולריים ביותר.
במלים אחרות, כשעשרות אלפי הצעירים באים ל-SXSW , הם באים לשמוע, לראות ולחוות תוכן שבו בחרו אקטיבית. זו הסיבה אולי שחברות כמו טוויטר ופורסקוור קפצו ב-SXSW, כל אחת בשעתה, את קפיצת המדרגה להכרה והצלחה עולמית. הכנס הזה גדול כל-כך ממשתתפיו, שהוא "מאיים" להגדיל את המוצלחים שבהם לממדי ענק.
המחזה המוזר והיפה של מאות צעירים ישובים על הרצפה מחוץ לאולמות הפאנלים, אייפד או אייפון ביד אחת, סנדוויץ' עם גבינה מותכת או כוס קרטון של סטארבקס בשנייה - עורר בי כמה וכמה מחשבות נוגות על כנסי הטכנולוגיה והאינטרנט המעונבים, המבוגרים, של אירופה.
יש משהו תמים, לא אפוי לגמרי באמריקנים האלה, שלא חוו את הצדדים האפלים של העוני במדינה העצומה הזו, שלא גויסו לצבא כלשהו, שמאמינים עדיין בדת העונה לשם מארק-צוקרברג-הבא. ואם לא מארק, אז לפחות להיות שם, לגעת, לנסות, למצות את הזכות החוקתית לרדוף אחר האושר. זה SXSW.