זה, ללא ספק, היה יום המלאכים המיליארדרים בכנס SXSW . קצת לפני מופע הרוק של שון פארקר (ראו ידיעה נפרדת), עלה לבמה באולם המרכזי הענקי במרכז הכנסים של אוסטין, ביז סטון, מייסד טוויטר - וניסה להגדיר מחדש את הקפיטליזם.
"יש שלושה מרכיבים לקפיטליזם החדש", הוא אמר, "אנחנו צריכים לנסות לשנות את העולם, לבנות עסק וליהנות מכל זה. חשוב גם שנדע להפגין אמפתיה לסובבים אותנו, לאנשים אחרים. אני אומר לכם: יש ריבית מצטברת באלטרואיזם! לסטארט-אפים, במיוחד, יש הזדמנות להחדיר את זה לתרבות העסקית שלהם. סטארט-אפיסטים ויזמים, אם תעשו זאת, אם תתמכו באמפתיה, תגלו שאתם מצליחים למשוך אליכם את העובדים הכי טובים שיש, את אלה שיכולים לעבוד בכל מקום שירצו אבל רוצים גם להשפיע. אתם תגלו שאתם מושכים גם יותר בקלות לקוחות, העתיד של השיווק הוא בפילנתרופיה".
סטון הדגיש כי היזמים חייבים, עם זאת, להתכונן לאפשרות של כישלון. "כדי להצליח בצורה מדהימה, אתה חייב להיות מוכן להיכשל בצורה מדהימה".
סיפור ראשון - הצלחה
קודם לשורות תחתונות אלו סיפר סטון לבאי SXSW שלושה סיפורים, כל אחד מהם עם מוסר השכל משלו. הסיפור הראשון נגע ברגעים בהם התברר לו שטוויטר עלתה על מסלול הצלחה עולמי. זה קרה ב-2007, על הבמה ב-SXSW, ועידה שסטון, לדבריו, יזכור לה את הצלחתו כל חייו.
"לא התחלתי בהצלחה", הוא סיפר. "עבדתי בגוגל והחלטתי לעזוב כדי להקים עם חבר סטארט-אפ שלמעשה עשה פוד-קאסטים. במשך כמה חודשים חיינו בתחושה שאנחנו גאונים, אבל אז ראינו שאפל משלבת פודקאסטים במוצריה ושמנו לב שאנחנו עצמנו לא ממש ששים להשתמש במוצר שלנו. פתאום שאלנו את עצמנו: ואם נהיה, נגיד, מלכי הפודקאסטים של העולם, האם אז נהיה מאושרים? והתשובה הייתה לא. זה היה השלב בו זנחנו את הרעיון והתחלנו תהליך, שהוביל ליצירת הפרוטוטייפ של טוויטר.
"אני זוכר שעבדתי על איזה רהיט מעצבן בבית, כולי מזיע ומתוסכל - ופתאום קיבלתי הודעה, מן גרסה ראשונית של ציוץ טוויטר, מאחת העובדות: 'אני משתזפת על החוף עם פינה קולדה ביד'. התחלתי לצחוק, אשתי לא הבינה מה קורה לי. זה היה הרגע בו קלטתי שאני נהנה ממה שאני עושה, מהדבר החדש שיצרנו. כולם אמרו לנו שטוויטר זה הרעיון הכי מטופש בעולם, אפילו הכתירו אותו כסיינפלד של האינטרנט, כלומר: תוכנה על שום דבר.
"אבל אז בא SXSW של 2007. נכנסתי לשמוע את אחת ההרצאות בכנס ופתאום אני רואה עשרות, אם לא מאות אנשים מהקהל קמים יחד ועוזבים את האולם. לא הבנתי מה הולך שם, עד ששאלתי מישהו שאמר שהם תיאמו בטוויטר לעבור לאולם אחר, עם מרצה מעניין יותר.
"הרגע המכונן האמיתי בא כאשר ידיד שלי, שהיה באחד הברים באוסטין, צייץ לי ולחבריי להצטרף אליו וגם נתן לנו הוראות הגעה. היו רק כ-5,000 משתמשי טוויטר אז. טוב, התחלנו ללכת לכיוון הבר ההוא ובדרך אנחנו רואים חבורות גדולות של אנשים, והם מתחברים למסלול שלנו. הגענו לפתח הבר כ-800 אנשים בו בזמן, המקום הוצף לחלוטין. כולם באו בעקבות ההוראות שניתנו לי בטוויטר. זה נראה כמו להק ציפורים: קבוצה גדולה של פרטים, עם תקשורת בזמן אמיתי בין פרט לפרט, שמאפשרת לכולם לנוע כגוף אחד. ארבעה ימים אחרי שחזרנו מ-SXSW הקמנו את טוויטר אינק".
סיפור שני - הזדמנויות
"בילדותי לקחו אותי למחנה קיץ שבו שיחקנו לה-קרוס. לא רציתי להיות שם, אבל לא הייתה לי ברירה. אחר כך, כשהגעתי לבית הספר, התחילו לשאול אותי באיזה ענף ספורט אני רוצה להשתתף. חשבתי שבמגרש הכדורסל יש יותר קווים ושלא אדע מה לעשות. בייסבול היה מפחיד, כי כולם היו כל כך בענייני החוקים שם ולכולם היה אבא מכוון ולי לא - ירדתי גם מזה וגם מפוטבול. לא ידעתי מה לעשות, אבל אז בא לי רעיון. נכנסתי למנהל בית הספר והצעתי לו הצעה: אני מביא מאמן וקבוצת נערים שיהיו מוכנים להשתתף - ואתה מכריז על פתיחת חוג לה-קרוס. הוא הסכים. הייתי קפטן הקבוצה הזו ארבע שנים, היינו לא רעים בכלל. הלקח, שאותו הבנתי שנים אחר כך, הוא שניתן לייצר הזדמנויות. נכון שלפעמים הזדמנויות באות ואז כדאי לנצל אותן, אבל לפעמים הן לא באות - ולא חייבים לחכות להן. זה לקח חשוב לכל סטארט-אפ".
סיפור שלישי - יצירתיות
"בצעירותי (סטון בן 38 כיום - ד.א) הייתי אמן, הלכתי ללמוד אמנות בקולג'. יום אחד הזדמנתי לאיזו עמדה של ארט-דיירקטור שהיה עושה עטיפות לספרים. הוא לא היה שם כמה שעות ואני, שכבר ידעתי דבר או שניים על פוטושופ, עיצבתי לו על המחשב עטיפת ספר. כשהוא חזר, הוא ראה את זה והציע לי עבודה אצלו במקום.
"ביום הראשון לעבודתי אצלו, כמה דקות אחרי שהגעתי לראשונה למשרד, הוא קרא לי אליו לחדר, פתח ספר עבה עם דפים בצבעים שונים, דפדף, דפדף, עד שנעצר על צבע חום כהה. 'אתה רואה?' אמר לי, 'בצבע הזה בדיוק אני רוצה את הקפה שלי!' ואני חושב: הו מיי גוד, בשביל זה נשרתי מהקולג'... אבל, בראייה לאחור, הוא עזר לי מאוד, בעיקר בהפנמת הידיעה שיצירתיות היא משאב בלתי נדלה. אם יש עטיפה טובה אחת לספר, תמיד יכולה להיות עטיפה נוספת, מוצלחת ממנה. כשחושבים על זה ככה, הכול נהיה כיף, כי במקום לחשוב כל הזמן איך כבר מסיימים עם זה, חושבים איך להגיע לפתרון מזווית אחרת".