המחקר שמפרסם היום (ג') בנק ישראל מהווה סוג של הצדקה אמפירית לכך שהיציאה לרחובות של מאות אלפי הישראלים הייתה מוצדקת. התחושה הסובייקטיבית לפיה "נורא יקר כאן" מקבלת היום גושפנקה אובייקטיבית מהכלכלנים הבכירים במשק.
אך חשוב מכך, המסמך הזה מהווה יותר מכל כתב אישום עצמי: כלכלני בנק ישראל נגד מגבשי המדיניות של בנק ישראל, ובראשם הנגיד סטנלי פישר. האישום: שחיקה של הכנסת המעמד הביניים, עמוד תווך של כל חברה מתוקנת, בגלל השתוללות המחירים.
היעד המרכזי של בנק ישראל הוא שמירה על יציבות המחירים, כלומר גיבוש וביצוע מדיניות שמכוונת לשמור את האינפלציה ברמה שבין 1% ל-3% (יעד יציבות המחירים של הממשלה). זה כתוב בחוק בנק ישראל הישן, וזה העיקרון הקדוש והמקודש של חוק בנק ישראל החדש, שפישר עצמו כל כך טרח עליו ולחם למענו.
אלא שבשנים 2007-2009, תחת הנהגתו של פישר, בנק ישראל פספס את יעד האינפלציה באופן רצוף, פעם אחר פעם, כאשר בשנת 2009 האינפלציה הגיעה לשיא, כמעט 4%. ורק בשנת 2010 חזרה האינפלציה לתחום היעד, אם כי באזור העליון של הטווח (2.7%). האינפלציה, שנמדדת לפי מדד המחירים לצרכן, לא כללה את הזינוק במחירי הנכסים, לרבות נכסי נדל"ן.
בהקשר הזה יש לציין כי רק לפני שבוע פרסמו כלכלני בנק ישראל מחקר נוסף, לפיו המגבלות שהטיל בנק ישראל בתחום הדיור היו אפקטיביות בקרב רוכשי דירה ראשונה, הנזקקים יותר למשכנתה, כלומר, בקרב הזוגות הצעירים - עוד כתב אישום נגד מדיניותו של פישר.
באותן שנים, נשמעה ביקורת רבה על מדיניות בנק ישראל לגבי השתוללות המחירים והיעדר ההתמקדות של המדיניות המוניטרית של הבנק שגם חפצה בדולר גבוה, צמיחה גבוהה, תעסוקה גבוהה, יציבות פיננסית ועוד יעדים. פישר העדיף לא לשמוע.
כמובן שהיו במדיניות פישר היבטים חיוביים והוא נגיד רב זכויות. אך חשוב לזכור כי לאותה מדיניות היה גם מחיר. בינתיים, המחאה והכעס הציבורי פסחו על בנק ישראל והעומד בראשו, אולי כי המחיר היה משתלם.