נגמר הויכוח על כיפת ברזל

הספק הוסר: זו מערכת מצילת חיים שצריכה לקבל מעמד של פרויקט לאומי

ההצלחה של מערכת כיפת ברזל באירועי הלחימה בדרום צריכה לחסל אחת ולתמיד את הדיון שגדל כאן פרא על כדאיותה.

הספק הוסר: זו מערכת מצילת חיים שהמשך פיתוחה צריך לזכות למעמד ייחודי של פרויקט לאומי. מערכת הביטחון חייבת לגייס את השקלים הדרושים מן היקב ומן הגורן כדי לרכוש עוד סוללות רבות, מכ"מים נוספים וטילי יירוט בהמונים. כל ניסיון להדק דווקא שם את החגורה ולחסוך בכסף יעלה בדם.

במשך שנים סיפרו מצביאים וראשי ממשלה לציבור הישראלי שאין, פשוט אין דרך יעילה לבלום את הקטיושות בצפון וחזרו על המנטרה בהתייחס לירי הקסאמים בדרום. אז הנה, מתברר שעכשיו יש.

התשובה טובה ופורצת דרך, היא מספקת הגנה כחול-לבן ברמת אמינות גבוהה, והעובדה שהיא יקרה אינה אמורה לעניין את תושבי אשקלון, אשדוד ובאר שבע. ביטחון, אומרים לנו כאן כבר שנים, עולה הרבה כסף. אז בבקשה, בהעדר פתרון צבאי או מדיני הולמים לאיום - תתכבד מדינת ישראל ותשלם את החשבון.

כמעט 60 רקטות גראד שנורו מהרצועה בשבוע האחרון פוצצו באוויר באמצעות מערכת כיפת ברזל. הרקטות האלה היו אמורות ליפול ולהתפוצץ בשכונות מגורים, בצמתים מרכזיים, באזורי קניות וברחובות סואנים בערים אשדוד, אשקלון, באר שבע, קרית מלאכי ונתיבות. מתקפת רקטות בהיקף כזה, בלי תשובה יעילה הייתה מאלצת את צה"ל לגייס מילואים ולצאת למערכה נרחבת ברצועת עזה.

אלמלא כיפת ברזל, ייתכן שכבר היינו בעיצומו של מבצע עופרת יצוקה 2, ולא מן הנמנע שכוחות שריון כבר היו שועטים עם המרכבות כדי לתפוס עמדות שולטות על מרחבי שיגור ברחבי הרצועה. לא משהו שכוחות צה"ל לא עשו בעבר כדי לבלום ירי תלול מסלול לעבר ישראל, ולו כדי לסגת כעבור ימים מספר מחמת לחץ בינלאומי ולטעון שאין פתרון מוחלט לאיום, סוג של גזרת גורל.

בהעדר תשובה מבצעית הולמת, שר הביטחון יכול וצריך לעשות עכשיו רק דבר אחד: להורות למנכ"ל שלו להתקשר מיד לחברת רפאל ולהזמין עוד סוללות, כדי שניתן יהיה לפרוס אותן במהירות בגבולות הארץ. צריך לפחות עוד 10 כאלה וכרגע יש תקציב לעוד שלוש בלבד. וכמובן להורות להם, לאותם פקידים נמרצים ועלומי שם, להפסיק אחת ולתמיד את האיומים והספינים האלה, שתוכנית כיפת ברזל תוקפא בגלל הוויכוחים שהם אוהבים לנהל מעל גבי העיתונים עם אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר בעניין הכסף לביטחון. לפעמים צריך להגיד "די".

נראה שכיפת ברזל סיפקה הגנה לא רק לערי הדרום, אלא גם לה עצמה, כמו הצילה את עתידה מהציניקנים שיושבים במגדלי הזכוכית בקריה שבתל אביב. אחרי ההצלחה האבסולוטית שלה, למי תעמוד החוצפה לבוא ולאיים בהקפאה או בביטול של מערכת שהיא חומת המגן של מיליון אזרחים בדרום? מיהו בדיוק אותו "גיבור" שיסכים להיות זה שבגללו המוני תושבי ערי לכיש, הנגב והשפלה יצבאו על חומות הקריה וידרשו, בצדק, עוד סוללות ועוד מיירטים? המסר שצריך להיקלט בקריה חייב להיות ברור: לא מאיימים יותר ב"אין כיפת ברזל", כפי ששר האנרגיה והמים יודע שאם יאיים בכך שמחרתיים ינתק את המים לתושבי ישראל, הוא פשוט יעוף מהתפקיד. עם או בלי שובל לבן.

קדחת מספרים

בימים הקרובים תמלא שנה ליירוט המבצעי הראשון של כיפת ברזל. מאז, לרבות בסבב הלחימה האחרון, המערכת יירטה בהצלחה כמעט 100 רקטות גראד וקסאם שהיו אמורות לנחות בתוך ערים מרכזיות. אפשר רק לנחש מה היה קורה לחוסן של תושבי הדרום אם הרקטות האלה היו מסיבות אבידות ופגיעות רכוש רבות.

מותר להעריך כמה זה היה עולה למדינה. אז יש אלה שאוהבים לצאת בימים כאלה במחולות מכל מיני חורים, עם כל מיני מחשבונים, לתקתק מספרים בהבעה חמורת סבר ולגלות לכולנו כמה זה עולה לנו. הם יתרגמו עבורכם את המחיר של מיירט טמיר (כ-80 אלף דולר) לערכים שקליים עדכניים, יחשבו את העלות של כל סוללה (כ-50 מיליון דולר) ואת המחיר של כל רקטת קסאם (כ-2,000 שקל, אולי פחות), ויבקשו את ההיגיון, ידרשו את ההסבר למה שנראה בעיניהם חלמאות ישראלית פושעת. הם כמובן לא יזמנו פתרון אחר לאיום הרקטות, לא יתוודו ויספרו שקדחת המספרים שיבשה להם כמה ערכים בסיסיים. ועדיין, זה בהחלט לא משהו ששבוע אחד באשקלון לא יכול לסדר.

yuval-a@globes.co.il