תעודת כבוד

"ארץ חדשה" של צעירי הבימה מגישה טיפול אמין ומרגש לסוגיית הפליטים מאפריקה

תמונות קצרות. הילדה נאדק מעריצה את אבא אבל ספק אם תראה אותו שוב. הילד עמנואל צופה באביו מוצא להורג לנגד עיניו ובורח מהכפר. הגבר עלי בבית הכלא עונה על שאלות פקידי ההגירה, אשתו כלואה במצרים ויש להם תינוק בן חמישה חודשים. הילדה נאדק נודדת עם אימה ממדינה למדינה, מעיר לעיר, מדירה לדירה - מחפשות מחסה. הילד עמנואל במסע מפרך במדבר ביחד עם קבוצת ילדים - חלקם לא שורדים, הם עוצרים, נרדמים, ואז מגיעים הנשרים. הגבר עלי עדיין בבית הכלא, שוב מתושאל על-ידי הפקידים, אשתו עדיין בכלא, התינוק כבר מת.

מעטים הם המקרים, ודאי שבזירה הרפרטוארית שמתרחקת מפוליטיקה כמו מאש, שתיאטרון מעז לגעת בזמן אמת בעצב כה רופף ושנוי במחלוקת: סוגיית הפליטים מאפריקה. בקושי חמש דקות הליכה מכיכר הבימה, במתחם הסינמטק, הפגינו רק בסוף השבוע האחרון - מי נגד גירוש פליטי דרום סודן בחזרה אל ארצם, ומי בעד - והדיון הציבורי בשיאו, ולא רק בישראל. לזכותה של קבוצת הצעירים של הבימה ייאמר שהיא ממאנת ליפול למלכודות פופוליסטיות שיהפכו את המסר של ההצגה למעיין פמפלט נגד הגירוש או בעדו. הנושא מורכב וכמוהו גם הטיפול האמין והיסודי של היוצרים שי פיטובסקי ושחר פנקס.

תיאטרון עדות

השיטה ש"ארץ חדשה" עובדת בה היא של תיאטרון עדות. המציגים הם אמנם שחקנים אבל הטקסטים מבוססים על מקרים אמיתיים. בין אלה -הסיפורים של הילדים נאדק ועמנואל (תפקידים נהדרים של לאה גלפנשטיין ושל הראל מורד) שעל הילדות שלהם אפשר לומר הרבה דברים, אבל ילדות היא לא אחד מהם. בין זה הנאום של ראש העיר אילת (יובל שלומוביץ שמצוין גם כפליט עלי) שבנימוקים רציונליים, מסביר עד כמה הוא אמפטי למצב אבל אין ברירה, העיר שלו לא מסוגלת להתמודד עם הגל הזה. ובין זה הקבלן (עודד אהרליך בסטנד-אפ קולח), שמביא בעברית דוגרית, את קולות הישראליים שאת השכונות שלהן "כבשו" הפליטים, ומטיח בקהל שלא להיות צבוע ויפה נפש, כי אף אחד לא רוצה שבט שיגור לו מתחת לבית, ואיזה אבא רוצה שהבת שלו תצא עם איזה אמג'ה-אמג'ה מאפריקה.

לאחר ששלב העדויות מגיע לידי הבשלה, מנחית פיטובסקי את שורת המחץ. הוא מייצר תמונה עתירת משמעות שבה מחליפים השחקנים בקצב מסחרר בגדים הזרוקים על הרצפה, ונדרשים כל אחד בתורו אל המיקרופון של המדור לחיפוש קרובים.

בין זה יהודי שמחפש את משפחתו לאחר השואה ובין זה פלסטיני שמדבר ממחנה הפליטים, כולנו פליטים, או בני פליטים או נכדי פליטים. תמונת הסיום שבמסגרתה חושפים השחקנים את הרקע המשפחתי האמיתי שלהם, מעצימה את תחושת הארעיות, וגורמת לכל צופה להידרש לאילן היוחסין האישי שלו, ולהסתכלות פנימית. לא עניין של מה בכך לעורר.

הערה לצד המחמאות: אפשר היה לצפות מהקבוצה היוצרת לשימוש מאתגר יותר מבחינה תיאטרלית מבימת הזירה של הבימרתף. התחושה שמתקבלת היא של הצגה שנוצרה לבמה רגילה, ובמובן זה יש מן הפספוס.

ולסיכום: אחרי העיבודים לגוגול ולמולייר, קבוצת הצעירים של הבימה בהובלת שי פיטובסקי, נדרשה בשעה טובה לחומרים מקוריים ועכשוויים, ומצאה את קולה ואת ייחודה. זוהי הצגה שהיא תעודת כבוד הן לקבוצה והן לתיאטרון הלאומי.

"ארץ חדשה" מאת שי פיטובסקי ושחר פנקס, בימוי: שי פיטובסקי, תיאטרון הבימה