כל קצין צעיר מכיר את הביטוי הצבאי "חתמ"צ" - ישיבת "חיתוך מצב", שנועדה להבהיר את תמונת המציאות לכלל המפקדים לקראת נקודת-זמן המחייבת קבלת החלטות. אמנם לא לי ולא לקוראי "גלובס" מסורה הסמכות לקבל החלטות בעניין תוכנית הגרעין של טהרן, אבל העובדה שהמערכה העולמית כנגד הגרעין האיראני מצויה בשלב קריטי, מזמנת לנו הזדמנות ראויה ל"חיתוך מצב". זאת, על רקע הדרמה הבינלאומית העתידה להתעצם בשבועות הקרובים בכמה וכמה זירות.
בעוד פחות משבועיים יתחדש, כנראה באיסטנבול, המו"מ בין נציגי שש המעצמות לבין הנציגים האיראנים, לאחר יותר משנה של נתק. ביולי הקרוב תיכנס לתוקפה החלטת האיחוד האירופי לאסור על 27 המדינות החברות בו לסחור בנפט עם איראן. ובין לבין, ניתן להניח כי מנהיגי ישראל וארה"ב ינסו להגדיר ביתר בהירות את מרחבי ההסכמה ואי-ההסכמה ביניהם, שמעט מהם נחשפו במהלך ביקורו של ראש הממשלה בבית הלבן בחודש מארס האחרון.
לכאורה, הקו התקיף שאפיין את נאומו של הנשיא אובמה בוועידת איפא"ק האפיל על המחלוקת המקננת בין המדינות בכל הנוגע לתוחלת הסנקציות והמאמץ הדיפלומטי. לאובמה היו שתי אמירות נוקבות: האחת, "לישראל תמיד חייבת שתהיה היכולת להגן על עצמה, בעצמה, כנגד כל איום שהוא... שום ממשלה ישראלית לא תוכל להשלים עם קיומו של נשק גרעיני בידי משטר המכחיש את השואה, מאיים למחוק את ישראל מהמפה, ונותן חסות לארגוני טרור המחויבים להשמדת ישראל".
והשנייה, "אסור שלמנהיגי איראן יהיה ספק כלשהו בעניין זכותה הריבונית של ישראל להחליט באופן עצמאי מה דרוש לה לצורך קיום ביטחונה". מעולם לא נאמרו דברים כה מפורשים בעניין זכותה הטבעית של ישראל להגנה עצמית בהקשר האיראני הנפיץ, על-ידי אישיות אמריקנית בכירה, קל וחומר נשיא ארה"ב.
לחצות ראשון את קו המטרה
אולם אין בכוחן של מילים אלו, בהירות וחדות ככל שתהיינה, לטשטש את האינטרס העליון של ממשל אובמה בעת הזו: להימנע מעימות אלים עם איראן לפחות עד נובמבר הקרוב, מועד הבחירות לנשיאות. לא עימות יזום על-ידי ארה"ב - ולא עימות שיהא תולדה של מתקפה ישראלית על מתקני הגרעין של איראן.
ניתוח תמונת המציאות מציבה אם כן את ישראל בצומת דרכים, שבבסיסו מספר תהיות: מהו פרק הזמן שמעבר לו לא יהיה עוד בכוחה של מהלומה צבאית לגרום נזק ארוך-טווח לחזון בנייתה של הפצצה האיראנית? במקרה שנקודת הזמן הזו פוגשת אותנו קודם לנובמבר הקרוב - מה הן משמעויותיה של פעולה ישראלית ללא "אור ירוק" אמריקני על יחסינו עם וושינגטון? ומעל לכל אלה מרחפת כמובן סוגיית "היום שאחרי", מונח המשקף ניסיון להעריך את אופי התגובה של איראן ועושי-דברה באזורנו, בעקבות מהלך ישראלי כוחני.
ייתכן שהדילמות הללו היו נחסכות מאיתנו לו השכיל העולם לנקוט לפני מספר שנים בצעדים הנוקשים שעליהם הוחלט באחרונה, נגד מערכת הבנקאות האיראנית ונגד משק האנרגיה שלה. כמעט תשע שנים תמימות חלפו למן הדוח החריף הראשון שפרסמה הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), כנגד פעילותה של איראן בניגוד למחויבותה הבינלאומית.
לאורך כל השנים הללו, ועד לפני חודשים ספורים, התנהל לו מרוץ בלתי-שוויוני בין הקהילה הבינלאומית המנומנמת, ההססנית והמשועבדת לאינטרסים קצרי-מועד, לבין משטר האיתוללות הקנאי והנחוש, המגייס את כל משאבי ארצו, בתחכום ובזהירות המתחייבים, כדי לחצות ראשון את קו המטרה. אמנם כעת נדרשת איראן לשלם מחיר כבד מבעבר על מדיניותה המתריסה, אך סיום המרוץ כבר נראה באופק.
כל שנותר לה לעשות הוא להתמיד בסרבנותה לעוד תקופה קצרה יחסית, על מנת להצטרף לחברותיה הסוררות, קוריאה הצפונית ופקיסטן, שזכו לחסינות מעשית ממתקפה ברגע בו הרכיבו את פצצת האטום הראשונה.
תקיפה באיראן, בין אם ביוזמת ארה"ב או כאילוץ שנכפה על ישראל, אינה תרחיש בלתי-נמנע. הדרך האפקטיבית היחידה למנוע אותה היא דווקא האיום האמין להוציאה אל הפועל. בהקשר זה, אינני מוצא תבונה בביקורת המוטחת בראש הממשלה ובשר הביטחון על כך שהם "מכינים את דעת הקהל" העולמית והישראלית לתרחיש של פעולה ישראלית. הכנה זו נדרשת לגופה, אולם לא פחות מכך היא מבהירה למי שצריך עוד הבהרה כי ידיה של ישראל אינן כבולות.
אינני שותף גם לתחזיות האפוקליפטיות בדבר "מלחמת גוג ומגוג" שתתרגש עלינו "אם וכאשר". יכולותיה ההגנתיות וההתקפיות של ישראל ידועות היטב לכל שכנותינו.
סביר להניח כי אף לא אחת מהן תתנדב להסיג את בני-עמה עשרות שנים לאחור, לאבד את תשתיותיה הלאומיות ואת מתקניה החיוניים, רק כדי להפגין את זעמה לנוכח אתרים גרעיניים שעולים בלהבות מרחק אלפי ק"מ מכאן.
הכותב הוא חבר הנהלת קדימה ולשעבר יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת