מפיק לקחים

כשג'ון לנון אמר שהחיים זה מה שקורה לך כשאתה מתכנן תוכניות אחרות, זאב אייזיק הקשיב והפנים. כילד טוב אוסטרליה, הוא רצה בעיקר לעשות נחת להוריו היהודים, נרשם לאוניברסיטת מלבורן, למד כלכלה ביום והתפרנס כנהג מונית בלילה. השיבוש הראשון בתוכנית שלו אירע כשניסה להיבחר לאגודת הסטודנטים. הוא אמנם נבחר, אבל מונה ליו"ר ועדת התרבות, לא בדיוק המסלול שעליו חלם.

"הייתי בן 21 ולא ידעתי מהחיים שלי", הוא משחזר, "נתנו לי את תקציב התרבות של הוועד ואמרו לי, יש לך 41,000 דולר אוסטרלים בשנה, לך תשיג עם זה הופעות לסטודנטים. ככה התחלתי ללמוד את המקצוע. הייתי מחפש מודעות על אמנים המגיעים להופיע באזור מלבורן, מתקשר למשרדי ההפקות ומציע להם לשלב עוד הופעה לסטודנטים בקמפוס. בהדרגה רכשתי ניסיון, קשרים וחברים. זה היה בתחילת שנות ה-70, הכול היה אישי יותר".

השיבוש השני, זה שהכניס אותו סופית לעסקי ההפקה, אירע כשרישיון המונית שלו נשלל בגלל עבירת תנועה. "כך קרה שהיה לי יותר זמן להשקיע בהפקות, ומפה לשם, עד אמצע שנות ה-80, כבר היו לי משרדים במלבורן ובסידני. הייתי המשוגע של הביזנס. אם האמנתי באמן מסוים, הימרתי עד הסוף. אני זוכר איך ב-1982 הבאתי לאוסטרליה את טום וויטס, אמן שבקושי מופיע מול קהל וכבר אז היה לו שם של תימהוני. השגתי לו כמה דקות מסך בתוכנית אירוח נחשבת, והמרכזייה קרסה בגלל הטלפונים מצופים שרצו להתלונן על השיכור שעלה לשידור, אבל ביום שאחרי היה תור של שני רחובות מול הקופות באולם".

30 שנה אחרי, אייזיק מתבצר במשרדו בקומה השנייה של מתחם האנגר 11 בנמל תל-אביב ומתכנן את ההימור הבא: 4 מיליון דולר שהושקעו בפסטיבל "מוזיקה והעיר הלבנה" שייערך בין ה-1 ל-10 במאי. בתוכנית: 10 ימי מופעים עם יותר מ-30 אמנים מקומיים ובינלאומיים, שכוללים את בובי מק'פרין, דניאלה מרקיורי, oi va voi, שלומי שבן, שלמה גרוניך ורבים וטובים אחרים. הסיבה הרשמית להפקה הגרנדיוזית: חנוכת מתחם המופעים החדש "אולם הפדרציה" סמוך להאנגר. הסיבה האמיתית: זאב אייזיק כנראה ישן טוב מדי בלילות בשנים האחרונות.

"כמעט כל האמנים המשתתפים בפסטיבל לא נמצאים כרגע בסיבוב הופעות, וזה אומר שאני מטיס אותם לארץ במיוחד", הוא מפרש. "זה מטורף ובעיקר יקר. רק כדי להביא את דניאלה מרקיורי אני צריך לממן טיסות מברזיל לצוות של יותר מ-50 איש מטעמה, ומצד שני אני חייב אותה כי היא מיועדת להיות אמן מרכזי בערב שכולו חגיגת מוזיקת עולם. מגיע שלב בתכנון הפקה בסדר גודל כזה, שבו מפסיקים לספור ופשוט מתאבדים על זה עד הסוף".

רובים, שושנים ודרכונים

מי שעוקב אחר התנהלותו המקצועית של זאב אייזיק לא יופתע. הוא נחשב תמיד ליזם החולם בגדול, ואז מפסיד בגדול או זוכה בגדול. אייזיק אמנם בן 62, אבל שיערו הלבין כבר לפני שנים רבות - מסיבות כמעט מובנות מאליהן.

הוא עלה לארץ באמצע שנות ה-80, בשיא הקריירה. הקולגות באוסטרליה חשבו שהשתגע. "כלכלית, גם כיום זה היה צעד לא משתלם. החיים כאן קשים לכולם ולמפיק פי כמה. אתה יכול לעבוד שנה על הופעה, להשקיע כל מה שיש לך, ובמחי פיגוע הכול קורס בתוך יממה. מצד שני, לא הכול בחיים רואים דרך החור בשקל. גם היום אני מקבל הצעות מחברים ותיקים במקצוע, שאכנס איתם כשותף בהפקות גדולות בחו"ל, אבל המשמעות היא לחיות שם לתקופות ממושכות או להיות על טיסות רוב הזמן, ואז בשביל מה עשיתי כל מה שעשיתי?".

כמה שנים לאחר העלייה, העלה את ההפקה הראשונה שלו: ניק קרשו, אליל הילדות של האייטיז, שכבר היה אז כוכב בירידה, אך עדיין מילא את אולם הסינרמה בתל-אביב. כשנפוצו הידיעות על חתימת החוזה עם קרשו, החלו להגיע הצעות לשיתופי-פעולה עם אנשי מקצוע מקומיים, בהם מפיק נמרץ שכבר צבר רזומה ביבוא של כמה עשרות אמנים מובילים מחו"ל וחיפש מקפצה לבריכה של הגדולים באמת - שוקי וייס שמו.

שיתוף-הפעולה בין השניים הוליד שורה של הצלחות, בהן הופעות של סנטנה, של אריק קלפטון, של דיפ פרפל, של סימפלי רד וכן המיזם "רוקדים עצמאות", שהתבסס על מיטב אמני הדאנס והונחה על-ידי כוכבי MTV של אותן שנים. ב-1992 נפרדו דרכיהם של השניים. עד היום, יש האומרים כי סוד ההצלחה של שיתוף הפעולה הזה נשען על השילוב בין הקשרים הענפים של אייזיק ובין יכולת יחסי הציבור של וייס - יכולת, כך אומרים, שהייתה יכולה למנוע מאייזיק לא מעט תקלות.

אייזיק עצמו לא פוסל את האפשרות הזו: "אני לא מתחכך, לא מגיע להשקות, בקושי מתראיין ולא נוח לי עם חשיפה תקשורתית. אני יושב מולך עכשיו כי יש לי פסטיבל לקדם, ולפחות חלק מהאמנים המופיעים בו הם שמות שהקהל הישראלי לא מכיר מספיק".

אולי זה בעוכריך? העובדה שאתה נטע זר שלא יודע לשמן מנגנונים?

"יכול להיות. לפעמים פקיד בנתב"ג, בתמורה להזמנות להופעה, ידאג שאמן בינלאומי מוביל יעבור ביקורת דרכונים בתוך דקות בלי לעזוב את מתחם ה-VIP בעוד אחר שלא קיבל, יתעקש שהאמן יעמוד בתור להחתים דרכון".

כמו שקרה לאלטון ג'ון במופע שהפקת בפארק הירקון באמצע שנות ה-90, וכמעט בוטל כי הוא נמלט מהארץ כמה שעות אחרי הנחיתה.

"נכון. עיכבו אותו בביקורת הדרכונים ללא צורך. הכריחו אותו לחכות עם כל הנוסעים אחרי טיסה של 30 שעות, ואז היה עניין הצלמים שהתנפלו עליו בלובי של מלון הילטון בתל-אביב למרות שהוא לא היה אמור להיות בכלל במגע איתם. אבל עם כל אי הנעימות, המופע התקיים מול 42 אלף צופים והיה מדהים. עדיין, שבועיים וחצי לפני אלטון ג'ון הגיעו לארץ גאנס אנד רוזס ועברו אותו מסלול בלי שום עיכובים. למה הם כן והוא לא? מעולם לא קיבלתי תשובה".

ומה קרה עם וויטני יוסטון?

"היא הייתה אמורה להופיע בהיכל הספורט יד אליהו, היום היכל נוקיה, ממש לפני שיצא הסרט 'שומר הראש'. שתי הופעות כבר נמכרו כמעט לחלוטין, ואז היא נכנסה לשמירת היריון וביטלה את הסיבוב. אני שומר מסורת ולא עונה לטלפונים בשבתות. ההודעה על הביטול הגיעה למשרדי ההפקה בשבת, וכאשר חזרתי לעבודה בערב, כבר חיכה לי פקס שהתחיל במילים: 'צר לנו להודיע שהגברת יוסטון לא תוכל לקיים את ההופעות בישראל'. עד היום אני לא שוכח את ההרגשה. הייתי צריך להחזיר כסף לכל רוכשי הכרטיסים וזו הייתה מכה כלכלית מהקשות שספגתי. זו גם אחת הסיבות שבגללן אני לא מתפעל את האנגר 11 בשבתות, למרות שיש לנו אין-ספור הצעות לקיים במקום אירועים בסופי שבוע וצוות חילוני שיכול לעשות את זה בקלות. אני לא רוצה לעבור את השבת בחשש שמחכה לי בשורת איוב ברגע שבו אדליק את הנייד או אפתח מחשב לבדוק מיילים. שבתות זה זמן המוקדש כולו לאשתי חנה ולשלושת הילדים".

וגם לפיטר גבריאל לא בדיוק היה פה נעים.

"נכון. פיטר גבריאל רצה לעשות מופע עם מסר למען השלום, אז חשבנו של שני מופעים - אחד בטאבה ואחד בתל-אביב. היו לנו כל האישורים, עד שיממה לפני האירוע התקשרו אליי מהאתר והודיעו שכוחות צבא ומשטרה מצריים נמצאים בשטח ולא מאפשרים את המשך ההקמה. אולי זה היה קטע פוליטי של מישהו שקיבל רגליים קרות, או פקיד שלא קיבל מספיק שוחד, אבל בפחות מיום העברנו את האירוע לנמל אילת והיה נהדר. אבל כשהוא הגיע להופעה בתל-אביב, שוב חטפנו: כמה חודשים קודם אישרו לי להציב מתחם כיסאות בפארק הירקון במופע של מדונה, ואותם אישורים היו לי עבור פיטר גבריאל, אבל פתאום החליטו לבטל אותם. אז אנשים ששילמו על כסאות ישבו בסוף על מחצלות".

ואי אפשר לשכוח את הסיפור של יו-2 בסוף שנות ה-90.

"בהחלט. כל מה שיכול היה להשתבש שם, אכן השתבש. המופע יועד להתקיים באצטדיון רמת גן, ושוב היו לי ביד כל האישורים. ואז קרס הגשר בפתיחת משחקי המכבייה וכל הגורמים נבהלו וביטלו את קיום המופע באצטדיון, כי הקבלן שהקים את הגשר היה אחראי לבניית הבמה במופע של יו-2. יצא שברגע האחרון האירוע המוזיקלי הגדול בהיקפו בעולם באותה שנה עבר לפארק הירקון. זה היה טירוף. אנשים לא ידעו עד הרגע האחרון אם לקנות כרטיסים או לא. הייתי צריך 40 אלף איש לכסות את ההשקעה, ציפיתי ל-50 אלף במופע והגיעו 37 אלף. הפסדתי המון כסף, ועוד על יו-2. אבל זו ההתנהלות בארץ. עד הרגע האחרון אתה לא יודע איפה אתה עומד. בהופעה של מדונה בפארק הירקון בניתי על 45 אלף איש. שלושה ימים לפני ההופעה נמכרו רק 24 אלף כרטיסים. במקום לשבת עם מדונה לארוחת ערב, התרוצצתי כמו מטורף לחפש דרכים למכור עוד, ואז ביומיים האחרונים נמכרו 26 אלף כרטיסים נוספים והיא עלתה לבמה מול 50 אלף איש".

אולי לא היית צריך להיפרד משוקי וייס.

"שוקי מוכשר מאוד, ובניגוד אליי קומוניקטיבי ומקושר ברמה חברית לכל דרג מקבלי ההחלטות. אני לא רוצה לפרט את הסיבות לפירוד בינינו, אבל זה לא היה ריב או קרע. מדי פעם שוקי מגיע להופעות אמנים שהוא מייצג המתקיימות בהאנגר, ואם אנחנו נפגשים, זה תמיד ברוח טובה, אבל אנחנו לא חברים וזה לא יוצא דופן לגביי כי את החברים שלי אני לא מחפש ולא מוצא בעבודה. אשת המקצוע היחידה שהייתה גם חברה שלי בארץ היא אשת יחסי הציבור מירי בן יוסף ז"ל. מול כל השאר זה תמיד היה ביזנס נטו".

כן, אבל תראה את וייס, אשף תקשורת שמזוהה כיום יותר מכל מפיק אחר עם ייבוא אמנים בינלאומיים מובילים לארץ. לא היית רוצה להיות לצדו בסוף מאי, כשמדונה תופיע באצטדיון רמת גן, או בספטמבר בפארק הירקון עם הרד הוט צ'ילי פפרס?

"כבר הייתי הרבה פעמים בפארק הירקון, גם עם שוקי וגם עצמאית, ואני לא מתגעגע לזה. אבל זה נכון שהמנטליות הישראלית עדיין מקשה עליי מדי פעם. יש דברים שאני לא יכול לדבר עליהם, אבל אנשי מקצוע כבר אמרו לי שהיה קל יותר לו הייתי מתחבר עם האנשים הנכונים במקומות הנכונים במקום להסתגר במשרד ולעבוד".

אולם ומלואו

אייזיק הוא לא אחד שמתייאש. אדרבה, עושה רושם שבסוף הוא תמיד נוחת על הרגליים. אולי זה מה שגרם לו, לאחר לא מעט תקלות, לקחת מתחם נטוש בנמל תל-אביב, שכלל כמה מחסנים וחנות לחומרי בניין, ולנסות להפוך אותו לאולם אירועים בסטנדרטים בינלאומיים. בשנים הראשונות מאז פתיחתו של האנגר 11 ב-1996, אמנם נרשמו לא מעט בעיות סאונד ותקלות במערכת המיזוג, אבל אייזיק מסתכל על זה היום בשוויון נפש.

"כל איש מקצוע יעיד שאולם חדש חייב תקופת הרצה עד שמשתלטים על כל הבעיות הטכניות, כי יש דברים שעד לרגע האמת אין דרך לגלות. אני זוכר הופעה של הפרודג'י שהפקתי בנמל יפו, ובגלל הבסים התחיל לרדת על הקהל גשם חלודה מהצינורות הישנים בתקרה. כשהתחלנו לתפעל את ההאנגר, לא הייתה בנמל תל-אביב כולו תשתית חשמלית שיכלה להספיק לציוד שהאמנים הביאו איתם, שלא לדבר על מערכת המיזוג, ועוד מדי פעם הייתי מאפשר לבעלי עסקים שכנים להתחבר לתשתית שלנו. מצד שני, מקום כמו האנגר 11 לא יכול היה לעבוד כיום בתפוקה מלאה, עם הופעות ואירועים גדולים כמעט מדי ערב, לולא היינו מגיעים בסופו של דבר לסטנדרטים הגבוהים ביותר ועומדים בהם".

בחמש השנים האחרונות, אחרי עשור של חבלי לידה קשים, הצליח האנגר 11 לבסס את מעמדו כאחד מאולמות האירועים המבוקשים בתל-אביב. המכשול האחרון היה סכסוך שפרץ בינו לבין שותפו בניהול ההאנגר, איש העסקים אלברט פולדיאן. פסק בוררות מ-2006 שם קץ לסכסוך הזה וקבע כי אייזיק יישאר הבעלים הבלעדי של ההאנגר. ואז פרצה מלחמת לבנון השנייה.

"בדיוק סיימנו שיפוץ", נאנח אייזיק. "זה עלה לנו מאות אלפי שקלים וכשפרצה המלחמה, חודש וחצי המקום עמד ריק ולא הכניס כסף. מישהו פיצה אותי על זה? או במבצע עופרת יצוקה, כשכמה מופעים בהאנגר בוטלו כי אמנים פחדו להגיע, אבל בחברת הביטוח טענו שלא מגיע לי פיצוי כי זו לא מלחמה אלא 'רק' מבצע צבאי. אז כן, חוויתי קשיים אדירים עד שהמקום עלה על דרך המלך והייתי על סף פשיטת רגל כמה פעמים. השותף שאיתו הלכתי לבוררות עבד איתי תקופה קצרה יחסית, במהלכה רצה שנחלק את ההאנגר לשני אולמות קטנים שבהם נקיים חתונות ובר מצוות ביום והופעות בלילה".

דווקא נשמע הגיוני.

"כלכלית כן, אבל זה לא היה החזון שלי למקום. גם היום מתקיימים בהאנגר מאות אירועים פרטיים, כולל חתונות ובר מצוות, אבל זו לא מהות האולם. הייתה לי תמונה ברורה בראש מה אני רוצה, וזה לא היה זה. בשנים הראשונות לפעילותי בארץ עבדתי בעיקר מול בעלי הסינרמה. כשהם סגרו, ידעתי שנפער חלל בשוק המופעים שאולם אחר יצטרך למלא. אף אחד לא ראה את הפוטנציאל בהאנגר לפניי, ועדיין, אחרי שהשקעתי הון עתק בשיקום המקום, ניסו שוב ושוב לפנות אותי מהנמל בעלי אינטרסים שרצו את השטח, כי עם השנים נמל תל-אביב הפך נכס נדל"ן מהמבוקשים בעיר, ואני לא ויתרתי. היום אני ביחסים מצוינים עם הנהלת הנמל, והחוזה שלי הוא לעוד 8 שנים".

עדיין נראה שאתה לא רגוע כיום יותר ממה שהיית לפני עשור.

"אולי בגלל שרוגע במקצוע שלי קונים במחיר שאני לא מוכן לשלם. הרבה מפיקים עובדים מול משרדי כרטיסים בשיטת האבטחה. משרד הכרטיסים משקיע כסף, מחזיר אותו במכירות מוקדמות ואחרי המופע המפיק מתחלק במה שנשאר. אם אין מכירות מספקות, משרד הכרטיסים סופג את ההפסד והמפיק ישן טוב בלילה - מה שלא יהיה. אם מצליחים, אתה מרוויח, אבל פחות. אני אולי היחיד בארץ שלא מתנהל בשיטה הזו. הסיכון כולו עליי, אבל גם ההצלחה כולה שלי. להגיד שזה תורם לבריאות? לאשתי בטוח יש מה לומר על זה".