מי ימות פה במלחמה הבאה?

באסון הטיטניק טבעו העניים וניצלו העשירים. מה יקרה לדעתכם אם תהיה פה מלחמה?

א.

השבוע לפני מאה שנה התנגשה הטיטניק בקרחון וירדה למצולות. במותה הורישה לנו את המשל המושלם לכל דבר כמעט. יהירותו של האדם, בגידת הטכנולוגיה, איתני הטבע. בטיטניק, כידוע, היו אלה העשירים מהמחלקה הראשונה והשנייה שירדו לסירות ההצלה והשאירו את נוסעי המחלקה השלישית לטבוע עם הספינה ולקפוא למוות באוקיינוס.

נזכרתי בהם השבוע, בכל העניים האלה שהיו במחלקה השלישית של הטיטניק ונספו. ישבתי ולגמתי בלאדי מרי מרענן בשמש הנעימה של אחר צהריים אביבי, ופתאום, משום מקום, התיישבו לידי שני ברנשים וסיפרו לי על חברה ישראלית שמבטיחה לספק שירותי מילוט מהיר מהארץ במקרה של מלחמה עם איראן.

עשרת אלפים דולרים - ואתה על המטוס הראשון שיוצא מפה; בלי תורים ובלי שטויות, כולל עצירת בזק בדיוטי פרי. חיפשתי באינטרנט ולא מצאתי את השירות הזה, כך שיכול להיות שמדובר באגדה אורבנית, אבל בני שיחי נשבעו באימותיהם שהדבר נכון ועובר במהירות מפה לאוזן. אחותו של אחד מהם ובעלה כבר נרשמו. ביקשתי שישיגו לי את הטלפון.

סירת הצלה, מטוס סילון - ללמדך ששום דבר לא באמת משתנה. אם יתממש התרחיש הגרוע מכול, יינצלו להם העשירים והעניים ימותו. ככה העולם עובד.

אין בלבי על האנשים האלה, באמת לא. זכותו של כל אחד, חובתו אפילו, להגן על חייו ועל חיי היקרים לו. אני מתעניין הרבה יותר בבעלי החברה למילוט מהיר מהארץ במקרה של מלחמה עם איראן. לזה אני קורא יזמות! כשאני שומע על אנשים כאלה אני יודע שעוד לא אבדה תקוותנו. מעניין אם גם באיראן פועלות חברות מהסוג הזה, שמצילות את אלה שיש להם ומשאירות את אלה שאין להם להתמודד עם כל הקרינה. אני בטוח שכן. אחרי הכול, הם לא כל-כך שונים מאיתנו, האיראנים.

ב.

אני לא מנסה להשוות את מדינת ישראל לטיטניק. זה יהיה פשטני מדי, גם אם מפתה. אחרי הכול יש פה כמה מאפיינים דומים, לא? במיוחד אם אתה פסימיסט: כולנו שטים במסלול התרסקות אל דבר גדול מאיתנו, שרק קצה-קצהו גלוי לעינינו. כולנו יודעים שאין מספיק סירות הצלה וכולנו יודעים שאין מי שיבוא לעזור. כולנו סומכים על השקר שהמצאנו, שאומר כי הספינה הזו לא יכולה לטבוע, שאין דבר שיכול לה; אבל כל מי שיכול לדאוג לעצמו, עושה את הסידורים המתאימים למקרה שלא כך. איך זה נגמר בסוף, כולם יודעים. הספינה שלא יכולה לטבוע, טבעה. מי שדאג לעצמו, ניצל.

אז מדינת ישראל היא לא הטיטניק, בטח לא אחד לאחד, אבל כשחושבים על זה מגלים שבעצם כל דבר הוא כמו הטיטניק מבחינה מסוימת, כי כאמור הטיטניק היא המשל המושלם לכל דבר. כי מהי הטיטניק? היא הספינה שלא יכולה לטבוע. חשבו על זה כך: הרי אילו הייתה טובעת ספינה שיכולה לטבוע לא הייתה שום סיבה להתרגש. לא ככה?

וגם ללב העניין יש לב משלו: כי כשחושבים על זה, כל ספינה שאתה עולה עליה היא ספינה שלא יכולה לטבוע. הרי אף אחד לא היה מוכן לעלות על ספינה שיכולה לטבוע. קצת מסוכן, לא? אז כל אחד עולה רק על הספינות שלא טובעות, כל אחד אומר לי זה לא יקרה, כל אחד משהה את האמונה ואת הידיעה שכל ספינה יכולה לטבוע כשהוא עולה על ספינה. ואם לא על ספינה, אז על מטוס, ואם לא על מטוס אז על מכונית, ואם לא על מכונית, אז על אופניים.

זו הטיטניק: התחושה שהספינה שלך לא יכולה לטבוע. התחושה שלך זה לא יכול לקרות. כולנו על סיפון הטיטניק, כל יום, כל היום.

ג.

אפרופו הטיטניק, השבוע נשמעו אזעקות שווא ברחבי ישראל. העניין נמצא בתחקיר. התחקיר יבדוק וימצא כי תקלה במהלך ניסוי התרעה גרמה לכשל מערכות. חבל, יותר מעניין יהיה שהתחקיר ינסה לבדוק את התנהגות הציבור בעקבות האזעקה וללמוד ממנה דבר או שניים על מה שיכול היה לקרות אילו האזעקות לא היו שווא. וזה לא נראה טוב. ממה שהבנתי, אף אחד לא ידע לאן ללכת ולא תמיד היה לאן. נרשמה בעיקר בהלה.

אלפי אנשים התקשרו למשטרה. כשחושבים על זה בפעם הראשונה, מדובר באקט מוזר וחסר כל היגיון: יש אזעקה על טיל שיכול להיות אטומי ואתה מתקשר למשטרה? אבל כשחושבים על זה שוב, מבינים שאין זאת אלא שרוב האנשים האלה לא באמת האמינו לאזעקה. משהו בתוכם אמר להם שזו אזעקת שווא, שהכול בסדר, שזה לא אטומי, שהספינה הזו לא יכולה לטבוע. הם בסך-הכול התקשרו למשטרה להעיר על הפרת סדר מסוג אזעקה. מעניין אם אחותו של ההוא ובעלה הספיקו להרים טלפון לחברת המילוט המהיר שלהם. אני מהמר שלא.

כי כמה שלא מדברים כולם, וכל הזמן, על האפשרות של מלחמה אטומית, אני חושב שאף אחד לא מסוגל באמת להעלות על דעתו שזה באמת יקרה. מלחמה אטומית, נו, זה הרי לא באמת יכול לקרות. גם זו הטיטניק.

ד.

מה עוד היא הטיטניק? היא הנטייה הנוגעת ללב כל-כך, האנושית כל-כך, לחזור ולבדוק ולמצוא את הסיבה לאסון: האם היו אלה המסמרים שלא עמדו בלחץ? האם היו אלה דפנות הספינה שגרמו לאסון, או שהאשמה תלויה בסיגי הזכוכית שהוכנסו לתערובת הפלדה. ההתעסקות הזו בפרטים היא עוד אחת מהסיבות למה אני אוהב את בן האדם, יצור מצחיק. הרי הסיבה לטביעה לא הייתה המסמר או הדופן - הסיבה הייתה הקרחון. חוקרי הטיטניק מסכימים כולם שעוצמת ההתנגשות בקרחון לא הותירה לספינה סיכוי. ולמרות זאת, בן האדם חוזר למסמר, לדופן, מחפש נחמה וסיבה בפרטים הקטנים.

זוהי הטיטניק: הניסיון הנואש להיתלות בשביב של אשליה כאילו יכולת לעשות משהו אחרת.

ועוד: הטיטניק היא ההבנה הקודרת שמתישהו יבוא קרחון. זה תמיד הרי נגמר בסוג של קרחון. הטיטניק היא גם הספינה וגם הקרחון וגם ההתנגשות ביניהם. אף אחד מהם לא עומד בפני עצמו. לא היינו שומעים על הטיטניק לולא הקרחון, אבל הוא - מפלצת אימתנית ודוממת - אדיש.

ואכן, הקרחון תמיד נפקד מהסיפור. מאה שנה אחר כך, ואנשים בונים מוזיאונים לטיטניק ומשחזרים בתלת-ממד ובמיני הולוגרמות את הסיפון המרכזי. כל כוס וכל מזלג מהטיטניק נמכרים למרבה במחיר, ואפילו הסרט יוצא מחדש בגרסת תלת-ממד. והקרחון, מה איתו? על-אודותיו לא הצלחתי למצוא כלום. רק תמונה מטושטשת אחת, גם היא ללא זיהוי ודאי. אנחנו יודעים שהוא היה חלק משדה קרחונים שניתק מחופי קנדה. משם הוא בא, לאן הלך? מאה שנים עברו. האם נמס?

ה.

וכמובן, התזמורת שלא פסקה מלנגן. גם אם אין ולו שמץ של אמת בסיפור, הרי שמכל פינות המיתוס של הטיטניק, זו ללא ספק החביבה מכולן.

יש כאלה הרואים בנגינת התזמורת ביטוי להדחקה ולהיבריס - לא צריך להפסיק לנגן כי לא יקרה כלום; אבל אני תמיד הייתי מאלה הרואים בתזמורת המנגנת עד הרגע האחרון אקט הרואי של הומניות, שמירה על צלם תרבותי עד הסוף. בלי התזמורת המיתוס לא היה מושלם. זו הטיטניק: את הרווח הדק בין החיים למוות, בין הלא יכולה לטבוע לבין הטובעת, יכולה למלא רק מוזיקה.

דרור פויר
 דרור פויר

כולנו סומכים על השקר שהספינה הזו לא יכולה לטבוע, אבל כל מי שיכול לדאוג לעצמו עושה את הסידורים