זה מתבקש וכמעט זול מדי לפתוח אלבום של ד"ר ג'ון בצלילים ורחשים מהג'ונגל. אבל למרבה השמחה מסתבר שהוא לא רק נותר אוצר טבע במוזיקה האמריקנית, אלא גם שומר, בגיל 71, על אונות יצירתית מרשימה. אחרי חמישה פרסי גראמי וקריירה בת כ-45 שנות הקלטות, מק רבנאק, זה קיצור שמו מלידה, מייצר אלבום שבנוסף למטען ההיסטורי הנכבד שלו, הוא פשוט עבודה רותחת, מסתורית וסקסית. כזו שנשמעת בו-זמנית עתיקה ועדכנית.
ד"ר ג'ון - פסנתרן , יוצר, זמר, מעבד ומפיק, הוא אחד המייצגים הכי ידועים למורשת המפוארת של עירו ניו-אורלינס.
אבל אלבומו החדש אינו אלבום לתיירים של גלויות מוזיקליות מלוטשות ומרוטשות עד זרא מצבעוניות התערובות האתניות בעיר הדרומית. הצבעוניות שהפגישה מקסיקנים וקריאולים ואינדיאנים ושחורים ואנגלוסכסים לאורגיה צלילית באחד מכורי ההיתוך המובילים של אמריקה. כן, יש כאן לפרקים אווירת וודו, ויש בהחלט התמהיל הרגיל של הד"ר של פאנק וסול, והשפעות קריביות וג'אזיות. אבל בקטע הכי מוצלח לטעמי - Eleggua, יש אפילו נגיעות של דיסקו ואפרו-ביט, ובכל האלבום ג'ון בעצם על-זמני ועל-סגנוני.
ומעל הכול שולט הקול המאנפף, החצי-מנוזל וחצי אדיש שלו. חלק מהקסם של ג'ון טמון באיזון בין הקדרה המוזיקלית המבעבעת לבין הריחוק האירוני הזה בקול: הוא הטייס השקול שמסיע מאחוריו להקה לגמרי מיומנת וחצי מטורפת של מאהבים, שיכורים, חולמים, זרוקים ודפוקים, בני כל הריחות והטעמים.
מי שסייע לו הפעם להגיע לתוצאה המלבבת בהפקה המוזיקלית הוא דן אאורבאך, איש הבלאק קיז. לפני כמה חודשים קבלתי כאן על אלבומם האחרון שהיו בו יותר מדי מחוות להיסטוריה ופחות מדי שירים טובים להווה. אבל המפגש שלו עם ג'ון מצוין בדיוק מפני שהד"ר המבוגר הוא ישות קוטבית ללהקה של מפיקו הצעיר: הוא מחבר שירים משובחים שאמנם מהדהדים את עברו, אבל לגמרי עומדים בזכות עצמם. אאורבאך לא ממש הסיט את ג'ון סגנונית ממחוזותיו הידועים, אבל נוכחותו בהחלט תורמת, ובעיקר מוסיפה לאלבום ערך שיווקי לא מבוטל ועשויה להביא לג'ון קהלים חדשים שטרם נחשפו לו.
קשה להאמין שיש חובבי ג'אז, בלוז, סול, זיידקו ופאנק אדוקים ומבוגרים שלא יזהו שיר שלו תוך מקסימום 19 שניות, אבל ייתכן שהאלבום הזה יהיה ציון דרך מסחרי קטן בהווה הניו-אורלינסי. אם יגיע גם לקהלים צעירים שהקוליות של הבלאק קיז תפתה אותם, יש לו סיכוי להפוך לעבודה העירונית הכי תקשורתית מאז שני אלבומים גדולים שדניאל לאנואה הפיק בעיר בשלהי שנות ה-80: "ירח צהוב" של האחים נוויל, ו"או, מרסי" של בוב דילן. כמו במקרים שלהם, Locked down יכול לקרב את ניו-אורלינס לנחיריהם של מי שמעולם לא התמכרו אליה.