עשרות גופים פיננסיים מוסדיים יוכלו להגיש תביעה ייצוגית נגד קבוצת אירופה-ישראל, כולל החברות אלביט הדמיה ואלסינט, קבוצת אלרון ונושאי משרה בחברות אלה, וזאת בגין קיפוח בעלי מניות מקרב הציבור בחברת אלסינט, הפרת חובת אמונים והפרת חובת הזהירות.
כך קובעים שופטי בית המשפט העליון דורית ביניש, אשר גרוניס ואליעזר ריבלין, בפסק דין שניתן הערב (ב'), עם תום המועד שבו רשאית הנשיאה בדימוס ביניש לחתום על פסקי דין. בפסק הדין נקבע מבחן "ההגינות המלאה" שבו מחויבים נושאי משרה בתאגיד ציבורי ביחס לבעלי מניות המיעוט.
ראשית הפרשה בשנת 1998, אז מכרה חברת אלסינט את פעילותה בתחום ההדמיה הרפואית תמורת כ-370 מיליון דולר והפכה, למעשה, ל"קופת מזומנים" חסרת פעילות נושאת רווחים. מעט לאחר מכן נמכרה השליטה באלביט הדמיה, חברת-האם של אלסינט, מידי אלרון לאירופה-ישראל.
מכירת השליטה גררה בעקבותיה שני מהלכים נוספים - נסיגה של אלביט הדמיה מכוונה שהובעה על-ידה קודם לכן לבצע הצעת רכש למניות אלסינט שבידי הציבור, וכן הפניית מרבית הכספים שהצטברו בקופת אלסינט לרכישת נכסי נדל"ן מחברות המשתייכות לקבוצת אירופה-ישראל.
שופטי העליון דנו בשאלות מתחום דיני התאגידים ומתחום דיני התובענות הייצוגיות. בתחום דיני התאגידים נקבע כי נסיבות המקרה, הכוללות תשלום פרמיית שליטה ניכרת לאלרון וקיומה של תנית שיפוי בחוזה מכירת השליטה בשל האפשרות שאלרון תתבע בגין נסיגת אלביט הדמיה מכוונתה לבצע הצעת רכש, תומכות במסקנה כי אלרון היתה מודעת לכך שמכירת השליטה תוביל בסבירות גבוהה לכך שבעלי המניות מקרב הציבור לא יזכו בנתח הוגן מהרווחים שהצטברו בקופת אלסינט.
הנשיאה ביניש, בהסכמת הנשיא גרוניס והמשנה לנשיא ריבלין, קבעה כי יש סיכויים סבירים להצלחה בתביעה המבוססת על הטענה שמכירת השליטה מידי אלרון לאירופה-ישראל נעשתה תוך הפרת חובת ההגינות שחלה על אלרון כבעלת שליטה, ותוך קיפוח זכויות בעלי מניות המיעוט באלסינט.
עוד נקבע בפסק הדין כי מכלול הנסיבות שסבבו את קבלת ההחלטה על ההתקשרות בעסקאות לרכישת נכסי נדל"ן מקבוצת אירופה-ישראל - לרבות עיתוי העסקה, אופן קבלת ההחלטה בדירקטוריון החברה ובוועדת הביקורת ותגובת שוק המניות להודעה על ההתקשרות בהן - מעידות על חשש סביר שעסקאות אלה היו נגועות גם הן בקיפוח בעלי מניות המיעוט.
בהתחשב בכך שהעסקאות לא הובאו לאישור אסיפת בעלי מניות אלסינט, נפסק כי הנטל להוכיח את הגינותן מוטל על כתפי בעלת השליטה ונושאי המשרה.
בתחום דיני התובענות הייצוגיות נקבע כי חוק תובענות ייצוגיות מקנה לבית משפט הדן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית, סמכויות רחבות שנועדו לאפשר לשופט לגלם תפקיד אקטיבי בהגדרת המחלוקות שבין הצדדים.
כן נקבע כי מגמתו של החוק היא שלא להציב מכשולים דיוניים ואחרים בפני תובע ייצוגי פוטנציאלי במקרים שבהם, על פני הדברים, מהווה התביעה הייצוגית דרך יעילה והוגנת להכרעה במחלוקת.
בהקשר זה ציינה ביניש כי "בתביעות ייצוגיות בכלל, ובמיוחד בתחום דיני התאגידים וניירות הערך, ייתכנו פערי כוחות בין הצדדים שיבואו לידי ביטוי גם במישור הייצוג. לפיכך, הקפדה עם התובע הייצוגי הפוטנציאלי עלולה לשבש את מטרות החקיקה".
בהתחשב בקביעות אלה, החליטו שופטי העליון לפצל את קבוצת התובעים שתיוצג בתובענה לשתי תת-קבוצות: האחת - של בעלי מניות שנפגעו, לכאורה, כתוצאה ממכירת השליטה באלביט הדמיה מידי אלרון לאירופה-ישראל; והשנייה - של בעלי מניות שנפגעו, לכאורה, כתוצאה מעסקאות הנדל"ן.
השופט ריבלין העיר כי בדרך-כלל מוכר מניות אינו אחראי לפעולות שביצע הרוכש לאחר המכירה, ואין עליו חובה לחקור מהם מניעיו ותוכניותיו לעתיד. לגישתו, יש לנקוט משנה זהירות ולהימנע מהטלת אחריות על מוכרי מניות שאחזו אך בחשד בלתי ממוקד באשר למניעי רוכשי מניותיהם.
עם זאת, בנסיבות הספציפיות של המקרה, הצטרף ריבלין לעמדת ביניש כי די ברצף הסימנים המחשידים שסבבו את מהלך מכירת השליטה, על מנת לקבוע כי קיימת אפשרות סבירה לכך שייקבע בהמשך כי ראוי להטיל על אלרון אחריות לנזקי המערערים. (ע"א 2718/09).