מהנדסי המסים

1. בתיאוריה זה נשמע נפלא ומרשים כל כך: אם נקבע לתאגידים מס חברות מופחת ואם ניתן להם, בנוסף, הטבות שיורידו את שיעורי המס כמעט לרצפה, כולם יהיו מאושרים וכ-ו-ל-ם ייהנו מכך וכ-ו-ל-ם ירוויחו מכך ביום מן הימים. נתניהו הוא חסיד ומעריץ של התזה הנהדרת הזאת. מבחינתו, הורדת מסים תאגידיים מסייעת לצמיחה, לתעסוקה ובסופו של דבר מחלחלת לעובדים ומשפרת את מאזן השכר והחלוקה הבלתי הוגנת של ההכנסות במשק.

ההסבר לכאורה הגיוני: החסכונות החדשים של התאגידים, כתוצאה מהטבות מס, יתמרצו את ההשקעות החדשות, יבנו את המפעלים החדשים, ייצרו את מקומות העבודה הנוספים, יגדילו לבסוף את ההכנסות ממסים ויהפכו את המדינה, את החברות ואת העובדים למאושרים ומעושרים עד הגג.

בשמה של התזה הזאת ירדו מסי החברות בישראל בתוך שנים ספורות מ-36% ל-24% והם אף היו ממשיכים לרדת ל-18% ב-2016 לולא באה ועדת טרכטנברג לעולם ובלמה את תוואי ההורדה. בשמה של התזה הזאת מוענקות מדי שנה הטבות מס בסכום של כ-5-6 מיליארד שקל במסגרת חוק עידוד השקעות הון, שראוי לשנות את שמו לחוק אפליית הון. אפשר אף להחמיר ולקבוע שמדובר ב"שערוריית המס הגדולה ביותר בישראל". החוק, המקור לוויכוח הלוהט שפרץ השבוע סביב ההקלות לתאגידי הענק, מעניק לחברות יצואניות מסלולים שונים ומשונים המאפשרים להם לשלם מס עלוב בשיעור של אחוזים בודדים.

החוק עמד במוקד הטור הזה לא פעם ולא פעמיים, והבעיה בו היא לא בעיקרון הראוי שיש לתמרץ מפעלים יצואניים, במיוחד כאלה היושבים בפריפריה, אלא במידתיות שלו ובחוסר השקיפות שלו. מתברר שלאורך השנים חבורת סוד מוחלט בהחלט של האוצר חילקה מדי שנה מיליארדי שקלים באמצעות הטבות מס למספר מצומצם מאוד של חברות ענק, שאפשר לספור אותו על כף יד אחת (טבע, ישקר, אינטל, כיל).

חבורת סוד מוחלט בהחלט התעקשה ומתעקשת עד היום לא לשתף את הציבור בחלוקת השלל, בתירוץ המגוחך של חיסיון משפטי, ושוכחת שמדובר בכספי ציבור. גם המידתיות של החוק מעוותת לחלוטין: רמת המיסוי הרצפתית כבר לא "מתמרצת" להשקיע וליצור מקומות עבודה נוספים, אלא הופכת למין מתנה שנתית שלא מקדמת שום אינטרס לאומי וניתנת למי שלא צריך דבר בלאו הכי.

ישראל השתתפה בתחרות העולמית של מיסוי תאגידי וכהרגלה עשתה זאת בצורה נפלאה. היא יצרה את מה שהאוצר מכנה "סביבת המס מהטובות בעולם". השאלה היא למי זה טוב. זה טוב, כמובן, לתאגידים, לבעלי המניות שלהם, זה טוב במיוחד לעשירים, וזה תמיד תירוץ טוב להיתלות בו כשהאיומים לארוז את המזוודות ולהסתלק מכאן נשלפים מהשרוול. זה הרבה פחות טוב לאזרחים ולעובדים, כי רמת מיסוי נמוכה כל כך לתאגידים לא חוזרת אליהם, להיפך, היא מכבידה עליהם (הם הראשונים שמשלמים את מחיר הירידה בגביית המסים) ותורמת את שלה להרחבת הפערים החברתיים.

תמרוץ להשקעות חדשות הוא דבר ראוי בתנאי שהוא לא הופך להתרפסות ולהתבטלות בפני התאגידים הגדולים, רק כי מדובר בגופים עסקיים מוצלחים, ששמם נישא כמופת ליוזמה ולחדשנות. כשחלקו של ענף ההיי-טק בהיקף גביית מס החברות נפל מ-12% ב-2004 לפחות מ-5% ב-2010, משהו כאן השתבש. המדינה נותנת יותר מדי לחברות הגדולות ומקבלת פחות מדי, והגיעה העת לשיווי משקל חדש, הרבה יותר מאוזן והוגן.

גם האיומים לארוז את הנוסחאות הסודיות ולמצוא סביבה הרבה יותר מפרגנת ומפנקת מבחינת מס אינם ראויים ואינם הוגנים, ומוטב שהבוסים של חברות ההיי-טק לא ינפנפו בהם. מרכזי הפיתוח של החברות הגדולות (להבדיל, אגב, ממרכזי ייצור) בנויים על ההון האנושי הישראלי, המהנדסים ואנשי התוכנה, והחיבור שנוטים לעשות בין הטבות המס להקמתם של מרכזי המו"פ הוא קלוש. אפשר להניח שאפל הייתה פותחת מרכז פיתוח בישראל גם אם סביבת המס הייתה הרבה פחות נוחה. היא מחפשת כאן דברים אחרים, כמו משאב אנושי - אותו משאב שצמח במערכת החינוך הישראלית (שאוהבים להשמיץ) והמערכת הצבאית. זה מעין משאב מדינה, שהמדינה עצמה לא נהנית ממנו עד הסוף באמצעות מיסוי שפוי.

כולנו מעריצים יזמות, חדשנות ויצירתיות שבונה חברות גדולות כמו טבע, צ'ק פוינט וישקר, אבל קשה להשתחרר מהרושם שבשמן חלק מהחברות סוחטות יותר מדי את לימוני המס מהמדינה. כולנו נעריץ אותן יותר אם הן יתחילו לשלם מס מלא, מס אמת, ויפסיקו לאיים עלינו בבריחה מהארץ. כשוורן באפט, בעל השליטה בישקר, מתלונן כל העת שעשירים משלמים פחות מדי מסים, הוא מכיר ויודע את זה גם מהניסיון הישראלי שלו.

2. חברת טבע, החברה הכי מוצלחת שקמה פה, הכי גדולה, החברה הכי-הכי, שילמה מס אפקטיבי בשיעור 4% בשנת 2011 (שיעור המס המשוקלל ברחבי העולם). בשנתיים הקודמות היא שילמה קצת יותר - 8%. לא, זו לא בדיחה. זה לעג לרש. הטבלה המצורפת למאמר רק מוכיחה שמס החברות הרשמי הוא בגדר המלצה בלבד לרוב החברות הגדולות במשק. יש מס חברות שנקבע בחוק, שהלך וירד במשך השנים, אבל מדובר במספר לתיאוריות בלבד. בפועל, החברות משלמות הרבה-הרבה פחות. זה מתחיל בהטבות המס דרך החוק לעידוד השקעות הון ונגמר בתכנוני ובתחמוני המס היצירתיים של החברות, רובם על הגבול הדקיק שבין מה שמותר ומה שאסור.

העובדה שטבע משלמת 4% מס וצ'ק פוינט פותחת חברה בסינגפור שמנהלת את נכסיה הפיננסיים היא תוצר של הנדסה פיננסית יצירתית, שבאה לאוויר העולם במטרה אחת: לשלם כמה שפחות מס, בתוך ניצול פירמידות מס מתוחכמות, מסועפות, מורכבות וחוצות גבולות. מאחורי ההנדסה הזו עומדים המאכערים האמיתיים של המשק הישראלי. לא המאכערים שנוהגים לחשוב עליהם, אלא המאכערים המעונבים, המסוגננים והרהוטים. מדובר במשרדי רואי החשבון ועורכי הדין הגדולים ובבוסים שלהם, שהביאו את ההנדסה הפיננסית לדרגת אמנות שרשויות המס, לא רק בישראל, מתקשות להתמודד איתה.

לא מפליא שהיה קשה למצוא השבוע מומחי מס שניאותו לדבר בשמם על ההטבות לתאגידי הענק. כולם יודעים היכן מרוחה החמאה - לא בעבודת הביקורת הסטנדרטית על הדוחות הכספיים, אלא בייעוץ ההנדסי-פיננסי שממזער את חבות המס. אותם אנשים מפטפטים עצמם לדעת על צדק חברתי ועל פערים חברתיים, אבל מצפונם אינו מייסר אותם על כך שהם אחראים בפועל לאותם פערים ולאותם עיוותים בחלוקת ההכנסות במשק, בין היתר בגלל תחמוני המס שלהם.

הכול נעטף, כמובן, באריזות נוצצות עם מילים מפוצצות, כמו "פרה-רולינג" או "חברות בנות" שמוקמות לפתע באיים אקזוטיים ל"ניהול נכסים פיננסיים", אבל האמת פשוטה ועגומה: מדובר במאכעריות שמקזזת מיליארדי שקלים לפחות מהכנסות המדינה ממסים מדי שנה.

 כמה מס משלמות

eli@globes.co.il