כשהוא טועה, הוא אינו מפסיק לחשוב על הטעות. כשאנחנו טועים, הוא יוצא מדעתו. כשאנחנו כבר מתייאשים מהמשימה, הוא עדיין ממשיך ומתעקש לבצע אותה. בעיניו, הכול צריך להיות בדיוק ככה, ולא אחרת. אתם בוודאי מכירים אותו, את האדם המדויק הזה, שתמיד מתעקש לעשות את הדברים "כמו שצריך". הוא מגיע להישגים, אך האם לא יכול היה לעשות זאת אחרת?
"פרפקציוניסטים כל הזמן חושבים על הצורך במושלמות. המחשבות האלה מטרידות אותם, וזה הולך ומחמיר ככל שהם מתקרבים להחמצת דד-ליין כלשהו. הם אנשים מצפוניים מאוד, תמיד מנסים לעשות מעבר לנדרש, ולא מצליחים לאבחן את הרגע שבו משהו הוא 'טוב מספיק'", אומר בראיון ל"ליידי גלובס" פרופ' גורדון פלט מאוניברסיטת יורק שבטורונטו, ומגדולי החוקרים בתחום.
"כשפרפקציוניסט מחמיץ דד-ליין, או מקבל פידבק שלילי, התגובה הרגשית שלו חזקה יותר מהנורמה. הוא לוקח על עצמו את כל כובד האחריות, ואם הוא חושב שהסביבה מודעת לכישלון שלו, נוספת לזה גם אשמה גדולה. רצף ההתנהגויות שתיארתי 'מתדלק' בעיות ופוגע באיכות החיים שלו. אגב, הוא גם גנרטור של לחץ כלפי אחרים - הוא מבקר את הסובבים אותו לפי אותם סטנדרטים שהוא מפעיל על עצמו, ובכך יוצר חוסר נעימות לסביבה".
פרופ' פלט בנה מודל המורכב מ-45 מדדים, שבאמצעותם ניתן להבחין בין שלושה סוגי פרפקציוניזם: פרפקציוניזם עצמי - סטנדרטים אישיים גבוהים; פרפקציוניזם מוכוון סביבה - דרישת מושלמות מאחרים; פרפקציוניזם מחושב חברתית - התנהלות מתוך אמונה שאחרים מצפים ודורשים שלמות. "הרמה השלישית היא ההרסנית ביותר, כי היא מובילה לא רק ללחץ, אלא גם למצוקה כרונית".
- אילו בעיות רגשיות נגרמות כתוצאה מפרפקציוניזם?
"חרדה, דיכאון, נטיות אובדניות. מצאנו שפרפקציוניזם אישי מוביל לדאגה מתמדת, ופרפקציוניזם בינאישי מוביל לחרדה ולפוביה חברתית. הבעיה שאנשים מסוג זה אינם נוטים לבקש עזרה - הם מפחדים מהסטיגמה וממה שיחשבו עליהם אם יודו בזה. הייתי שמח אם יותר פרפקציוניסטים היו לכל הפחות חולקים את העניין עם חברים קרובים. למראית עין, הם בונים לעצמם דימוי של אנשים לא פגיעים, ולמעשה מסתירים את רגשותיהם האמיתיים מאחורי מסכה. כאילו הכול בסדר, גם כשהכול ממש לא".
סיר לחץ
אחת השאלות שנבדקות במחקר היא האם פרפקציוניזם הוא תכונה שעוברת במשפחה. פלט חוקר את הנושא יחד עם פרופ' אבי בסר, ראש הקתדרה לחקר האישיות במכללת ספיר. "ערכנו את המחקר בקרב משפחות בישראל - הממצאים הראשוניים מאששים את הטענה שפרפקציוניזם עובר מדור לדור, ויותר מכך, מצאנו שמכניזם ההעברה הבין דורית פועל לפי סוג הפרפקציוניזם - סתגלני (מעודד הישגיות) או לא סתגלני (גורם לבעיות נפשיות ופיזיות).
"במידה שאימהות מתאפיינות בפרפקציוניזם לא סתגלני, גם הילדים יגדלו להיות כאלה. זה קורה מכיוון שהאימהות משתמשות באסטרטגיות של דרשנות יתר כלפי ילדיהן, מערערות את עולמם הפנימי, וגורמות להתפתחות חוסר ביטחון - מה שמגביר את פגיעותם לסימפטומים דיכאוניים".
פלט חקר את הנושא גם בסין - מדינה שבה יש ציפייה חברתית גבוהה להצטיינות ולמושלמות - והגיע לממצאים שמאתגרים את "המנון הקרב של אימא נמרה", ספרה של איימי צ'ואה על החינוך הפרפקציוניסטי שהיא מעניקה לבנותיה. "אספנו מידע על ילדים, סטודנטים ומבוגרים סינים, והתוצאות הראשוניות מדאיגות. הלחץ המופעל על צעירים בסין מוביל לבעיות רגשיות כמו חרדה, בעיקר חברתית, ודיכאון המלווה בתחושה שהם מובסים ולכודים, במיוחד כאשר הציפיות של ההורים לוו בביקורתיות גבוהה". התוצאות הוצגו החודש בוועידה השנתית של האיגוד הבינלאומי לפסיכולוגיה, שנערכה בשיקגו.
- האם ניתן להבחין בין סוגי פרפקציוניזם?
"ההבדלים קשורים בדרך כלל בתכונות אופי נוספות של האדם - יש פרפקציוניסט נוירוטי, שכל הזמן רוצה להיות מדויק לגמרי, אבל מרגיש שלעולם לא יגיע לנקודה הזו, ויש פרפקציוניסט נרקיסיסטי, שמרמה את עצמו וחושב שהוא אכן מושלם, ולכן מתקשה להבין את האחרים סביבו שלא מתאמצים בכיוון הזה - ומפגין יחס מאוד ביקורתי כלפיהם".
פרופ' פלט חקר את השפעת החתירה לדיוק גם על סביבת העבודה. "פרפקציוניזם יכול לפתח דברים שהם הרבה מעבר לתשוקה בריאה להישגים בתפקיד. לאחרונה סיימנו שני מחקרים שבהם הוכח קשר עקבי בין פרפקציוניזם לשחיקה וללחץ בעבודה. בראשון השתתפו כ-280 עובדים מתחום הבריאות ומשאבי האנוש. מצאנו שכאשר עובד חש שמצפים ממנו לשלמות השחיקה שלו בעבודה גדולה יותר והוא מרוצה פחות, לא רק מעצמו, אלא גם מהקולגות שלו. במחקר השני ביקשנו מהמשתתפים, יועצים חינוכיים ומורים בתיכון, לדרג את רמת המושלמות הנדרשת מהם בעבודה. הממצאים מצביעים על קשר בין רמה גבוהה של פרפקציוניזם לבין בעיות בריאותיות, ומצאנו גם שהדבר תורם ליצירת סביבת עבודה 'לא בריאה'".
- ומה יעשו העובדים אם הבוס הוא פרפקציוניסט קיצוני?
"זה מצב מאוד בעייתי. בוסים פרפקציוניסטים הם בדרך כלל חובבי שליטה ונוטים להעביר ביקורת על אחרים. בימים אלה אנחנו עורכים מחקר בינלאומי על התמודדות עם דרישות פרפקציוניסטיות בסביבת העבודה. מצאנו שעובדים שנחשפים באופן קבוע לבוסים בעלי דרישות גבוהות ונטייה לפרפקציוניזם נוטים להיות במצוקה ולסבול מבעיות בריאותיות.
"אם אין להם דרך ליצור שינוי בתוך סביבת העבודה או אפשרות לוותר עליה, הם צריכים למצוא דרכים חיוביות להתמודדות, ובעיקר להיעזר בתמיכה חברית מצד הקולגות. חשוב מאוד לא להפנים את הביקורתיות הזו של הבוס, ולהזכיר לעצמך שהקולגות מתמודדים בדיוק עם אותן דרישות לא ריאליסטיות ולא הוגנות.
"העצה שלי לבוסים עצמם היא להבחין בין ציפיות למושלמות, לבין העברת ביקורת על העובדים במקרה שהם לא עונים על הציפיות הללו. הדבר החשוב הוא לדעת להתמודד עם הסיטואציה - ובתוכה גם לזהות מתי העובד הצליח במשימה שקיבל, ולתת לו פידבק חיובי".
- האם אדם יכול להפחית את רמת הפרפקציוניזם שלו?
"קודם צריך לשאול אם הוא בכלל רוצה. חלק מהפרפקציוניסטים הגיעו לרמה שבה הם נואשים לשינוי, בעוד שאחרים בטוחים שזה 'עובד' עבורם או שזה חלק שטבוע עמוק בזהות שלהם מבלי יכולת להיפרד ממנו.
"אלה שרוצים שינוי צריכים קודם כל להפוך את המושלמות לפחות חשובה, להוריד את הסטנדרטים, ולהפחית בביקורת עצמית שלילית. הפוקוס צריך להיות על קבלת העצמי, לנהוג חמלה כלפי עצמך, ובמקביל, לא לשפוט אחרים לחומרה. אני חושב שצריך לטפל בפרפקציוניזם עוד לפני שהוא הופך לבעיה, על ידי כך שנלמד ילדים להתאושש מהר מסיטואציות שהן לכאורה קשות, ונחנך אותם להתמקד בכמיהה למצוינות במקום בכמיהה למושלמות".
- יש גם צד חיובי לפרפקציוניזם?
"פרפקציוניזם 'מתדלק' יצירתיות, אבל פעמים רבות הפרפקציוניסטים לא מרוצים מההישג, כי הם חשים שהיו יכולים לעשות את הדברים בצורה טובה יותר. לאחרונה נעשה מחקר שבו השוו בין ילדים מחוננים לילדים לא מחוננים, ולא נמצא כמעט שום קשר בין פרפקציוניזם לבין הישגים. יותר מזה, הילדים הפרפקציוניסטים דיווחו על עצבות וחרדות". לא בדיוק
עדיף לערפל את החיים במקום לדייק אותם
גם אם אנחנו לא מגדירים את עצמנו כפרפקציוניסטים, רובנו מעדיפים לראות את המציאות בקווים ברורים - שחור או לבן, הטובים נגד הרעים, מלחמה או שלום. לכן, כשאנחנו קובעים לעצמנו יעד או מקבלים משימה, אנחנו משתדלים להימנע מהגדרות עמומות ולקבוע רשימת פעולות ולוח זמנים מדויק. אלא שזו לא בהכרח הדרך שתעזור לנו להצליח.
פרופ' קיז ואן דימטר, מהמדענים הנחשבים בעולם בתחום האינטליגנציה המלאכותית, תומך בשיטת העמימות. לשיטתו, בני אדם שחושבים באופן מעורפל לאו דווקא טועים, אלא מתנהגים באופן טבעי ונאמן לעצמם - ולכן יכולים להצליח יותר. "במחקר שערך אחד הקולגות שלי התבקשו המשתתפים ללחוץ על תמונות שכללו מספרים שונים של נקודות. התברר שהם הצליחו לזהות את תמונת היעד מהר יותר אם תיארו להם במעורפל מה צריך למצוא ('לחץ על התיבה שבה נקודות רבות'), מאשר כשקיבלו תיאור ברור ('לחץ על התיבה שיש בה תשע נקודות').
"במחקר אחר, שנעשה בארה"ב, נמצא שאנשים הצליחו לרזות יותר כאשר קיבלו משוב לא מדויק בנוסח 'הצלחת לרדת בין 0 ל-2 ק"ג', מאשר כשאמרו להם בדיוק כמה הם ירדו. הערפול עזר להם לשמור על אופטימיות, והעמימות גרמה להם לעבוד אפילו קשה יותר כדי להשיג את המטרה".
ון דימטר, מאוניברסיטת אברדין שבסקוטלנד, חיבר את הספר "לא בדיוק: בשבח הערפול", שבו חקר את הנושא - גם בתחום יחסי העבודה. "נניח שאני מפקח על צוות שבו חלק מהעובדים תורמים יותר לפרויקט וחלק פחות. בישיבות הצוות השבועיות אני יכול להגיד באופן גלוי שזה המצב, אבל אז יתגלעו מחלוקות וייתכן אפילו שהצוות יתפרק. במקום זאת, אני יכול להעביר מסר עמום ולהגיד לכל חברי הצוות שלמרות העבודה הטובה ישנה תחושה כללית שלא כולם משקיעים אותו מאמץ, ואם המצב יימשך, העובדים ש'גוררים רגליים' יצטרכו לשאת בתוצאות". "הדיוק מאפשר שחרור"
איך להגיע לדיוק הפנימי
"המאמץ לדיוק פנימי מטאפורי לכלי נגינה שצריך כל הזמן להיות מכוון", מאבחנת לירון קסטר, המתמחה באומנות הדיוק הפנימי. "להיות אדם מדויק זה לא להתפשר, לחתור כל הזמן אל האמת שלך, להיות בפוקוס. הכפתור הפנימי שלך כל הזמן במרדף אחרי נקודת הכיול, זה קצת כמו לסובב כפתור של רדיו ישן - כשאתה לא במקום הנכון אתה שומע הרבה רעשים, כשהגעת למקום הנכון המסר ברור ומדויק".
- איך מוצאים את הדיוק הפנימי?
"הוא נמצא בתוכנו מהרגע שבאנו לעולם. כילדים פעלנו לפי נטיות לבנו ולפי האינטואיציה שלנו הרבה יותר מכפי שאנחנו פועלים בבגרותנו. כמבוגרים אנו חשים לעתים שהקול המקורי שלנו אבד. התרגלנו להקשיב לאחרים, להתחשב במה יחשבו עלינו ולהעדיף את טובת הכלל על פני טובתנו אנו. כשעולה לפעמים הקול של דמותנו האותנטית, אנחנו משתיקים אותו או מתנגדים לו באמתלות שונות. הדיוק הפנימי מאפשר לנו להיות רגישים לסביבה, ועדיין, לפעול מתוך רגישות והקשבה לעצמנו. זה מביא אותנו לתחושת שלמות עצמית, לעוצמה וליצירתיות, והופך אותנו למאושרים יותר".
- וכשאתה לא מדויק?
"אתה מרגיש נטול כוחות, תשוש, ללא תקווה. הרבה אנשים מפרשים זאת כמרמור, אבל זה הרבה מעבר לזה. זו תחושה פנימית שמאותתת לך שאתה לא במקום הנכון. צריך להקשיב לה - ואחר כך לפעול. לתרגם תחושת בטן למעשים זה מאמץ אינסופי, שדורש הרבה אומץ ולקיחת אחריות. זה תהליך שדורש הרבה אסרטיביות, כי במערכת שאנחנו חיים בה כל סטייה מהדרך, כל שבירה של המסלול הקונבנציונלי, גוררות התערבות מסיבית וביקורת מהסביבה".
- איך אדע שאני במקום לא מדויק?
"הדיוק מתחיל במחשבה אחת, פרפור, תחושה. החוכמה היא להתרכז ולדעת לשמוע את זה. כל אחד כמעט מכיר את התחושה של הדאון, כשרוצים לעזוב מקום עבודה, אבל לא בטוחים, כשרוצים להתחתן, אבל לא בטוחים, כשיש שאלה מהותית שצפה ועולה מעל פני הדברים. צריך להיות אמיץ ולהתמודד עם התשובות.
"תקופה מסוימת אתה משלם מחיר חברתי, כי שינית כיוון או דרך וזה מאיים על אחרים. אתה גם בעצמך מוותר על דברים במאמץ להיות מדויק, דברים שחשבת שאתה זקוק להם או אהבת אותם, ופתאום אתה מגלה שהם לא מתאימים יותר. אבל התוצאות משמעותיות: ישנים יותר טוב, אוכלים יותר טוב, מרגישים תנופה.
"הדיוק מאפשר שחרור, וכשהגוף והנפש משתחררים יש בהכרח חיבור ליצר: למיניות, ליצירה וליצירתיות. דיוק פנימי מערב בהכרח אמנות, במובן של התמחות והתמקדות בנושא שמעניין אותנו. כשאתה בטוב עם עצמך, אתה חווה פרץ יצירתיות".