מזוז על פרשת קצב: "במבחן התוצאה - הישג והצלחה שלי"

רגוע ומתוסכל מהביקורת שמתחו עליו בתי המשפט, מני מזוז בחר בשתיקה רועמת בכל הנוגע לפרשת משה קצב מאז פרש מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, לפני כשנתיים וחצי. גם כשהתראיין או נאם, לעניין קצב סירב להתייחס. גם כשבית המשפט המחוזי הרשיע את קצב בכל סעיפי כתב האישום שעליהם היה חתום מזוז עצמו, ושלח את קצב ל-7 שנות מאסר, מזוז שתק. גם כשבית המשפט העליון דחה את ערעורו של קצב וסימן את מועד כניסתו לכלא, המשיך מזוז לשתוק.

רק כעת, משההליך המשפטי הסתיים סופית (לפני חודש דחה בית המשפט העליון את בקשתו של קצב לקיים דיון נוסף בפרשה), ופסק דינו של הנשיא לשעבר הפך לחלוט, מרשה לעצמו מזוז להסתכל לאחור ולסכם את הפרשה הפלילית המרכזית שהגדירה, לטוב ולרע, את הקדנציה שלו כיועץ המשפטי.

בראיון בלעדי ל-G מנסה מזוז להסביר את התמיהות שנותרו בציבור לגבי התנהלותו שלו בסיפור. בעיקר הוא מבקש להשיב על שתי שאלות עיקריות, שלמרות אלפי המילים בפסקי הדין, טרם קיבלו מענה: מה קרה למזוז ולפרקליטות בין טיוטת כתב האישום המקורית, שבה הואשם קצב במעשי אונס, עד להסדר הטיעון האנורקטי שהפך את קצב לסבא חיבוקי; וחשוב יותר, כיצד שבו הראיות בתיק והתחזקו, בין ביטול הסדר הטיעון על-ידי קצב עצמו לבין כתב האישום שהוגש בסופו של דבר לבית המשפט, שבו הואשם קצב - ובהמשך גם הורשע - שוב במעשי אונס. האם מדובר בזיגזג קל דעת של ראש התביעה הכללית, או במהלך רציונלי, שהשיג בסופו של דבר את התוצאה האופטימלית מבחינת האינטרס הציבורי.

"מהלך כל-כך ארוך וכל-כך מורכב צריך לבדוק בראש ובראשונה במבחן התוצאה, ואחר-כך גם במבחן ההתנהלות של התהליך", אומר מזוז. "אני חושב שגם במבחן התוצאה וגם במבחן ההתנהלות הפרשה הזאת הייתה הישג גדול והצלחה גדולה שלי ושל מערכת אכיפת החוק. בתורת הניהול מקובל להבחין בין החלטה נכונה, שהיא ההחלטה האופטימלית שניתן היה לקבל בתנאים שבהם היא התקבלה, להחלטה טובה, שהיא החלטה שנבחנת בדיעבד לפי התוצאה שלה, אם היא הובילה לתוצאה טובה. אני חושב שלאורך הדרך ההחלטות היו נכונות, ובדיעבד הן התבררו גם כהחלטות טובות".

- לא התקבלו כאן החלטות שגויות שהובילו בדיעבד לתוצאות טובות?

"ייתכן שהיו שגיאות, אך לא בהחלטות החשובות. לעומת זאת, היו החלטות שגויות, אבל לא שלי, שהובילו לתוצאות טובות. אין ספק שההחלטה של קצב לחזור מהסדר הטיעון הייתה החלטה גרועה מבחינתו - גם לא נכונה וגם לא טובה. מבחינתנו היא הייתה החלטה מאוד נוחה, שאפשרה לנו לעשות את מקצה השיפורים כדי להגיע לתוצאה הטובה".

- אתה עדיין שלם עם העסקה שעליה חתמת?

"בהחלט. האמנתי אז, ואני משוכנע גם היום, שהייתה זו ההחלטה הטובה ביותר לזמנה. נאלצנו, במידה רבה, להגיע להסדר טיעון שלא רצינו ולא אהבנו, כי הוא לא שיקף את מלוא המשמעות והחומרה שאנחנו ייחסנו לפרשה הזאת. אבל זה היה מבחינתנו הרע במיעוטו בנסיבות אותו זמן".

- קפצת משמחה כששמעת על ביטול העסקה?

"לא, וגם לא ההפך. בבוקר הדיון בבית משפט השלום ישבתי באיזו פגישה אצלי בלשכה, ואז נכנס רז נזרי (עוזרו) ואמר שהתקשר ציון אמיר והודיע שקצב חוזר בו מהסדר הטיעון. אמרתי, טוב, בסדר, והמשכתי בישיבה. מי שהיה איתי בישיבה שאל אותי, מה זה השלווה הזאת? הסתיימה הפגישה, קיימנו התייעצות, לא הייתה פה דרמה במובן הטלוויזיוני".

- חשת הקלה, שהעסק הזה נמצא מאחוריך?

"אחרי שבג"ץ דחה את העתירות נגד ההסדר, באופן טבעי הציפייה שלנו הייתה שהולכים לבית משפט שלום וגומרים עם זה. כשזה התבטל ועשינו הערכת מצב, ראינו גם את הפוטנציאל החיובי שכרוך בזה. אילו היינו מגישים את כתב האישום המלא ביוני 2007, בלי הסדר הטיעון, יש לי ספק גדול אם היינו מגיעים לאותה תוצאה שהגענו אליה בסופו של דבר, כלומר להרשעה מלאה. מצבה של התביעה באותו שלב היה הרבה פחות טוב ממה שהיה ערב הגשתו מחדש של כתב האישום במארס 2009".

- זאת הצהרה שדורשת הסבר.

"מסכת ראיות התביעה עברה שינוי מהותי לטובה בתקופה שבין ביטול הסדר הטיעון לבין ערב הגשת כתב האישום במארס 2009. לכן אמרתי שההחלטה הלא טובה של קצב גרמה לתוצאה טובה שלנו, כי ערב הסדר הטיעון אנחנו היינו בתיק גבולי, שהיה סיכון גבוה שלא יסתיים בהרשעה. אני משוכנע לחלוטין היום, כמו שהייתי משוכנע אז, שבנסיבות שבהן היינו אז, לא רק שההחלטה ללכת להסדר טיעון לא הייתה שגויה, אלא שזאת הייתה ההחלטה הנכונה ביותר. בנושא הזה, הביקורת כלפיי הייתה לא נכונה ונבעה מאי-הכרת העובדות. גם בג"ץ קיבל את עמדתי זו".

התפקיד של התקשורת

במהלך כהונתו כיועץ המשפטי לממשלה טיפל מזוז בלא מעט תיקים של שחיתות שלטונית: הירשזון, בניזרי, הנגבי - וזו רשימה חלקית. מתברר שהוא כולל ברשימה הזו גם את תיק קצב - אף שכאן לא מדובר בעבירות של שוחד או של קבלת דבר במירמה, אלא בעבירות מין. "זאת אחת מפרשות השחיתות הציבורית החמורות ביותר שנחשפו בישראל", מצהיר מזוז. "אני מתייחס לזה כתיק שחיתות, אפילו שזה תיק אונס, כי שחיתות מוגדרת כניצול תפקיד או משרה למטרות אישיות, לטובות הנאה אישיות. מבחינה זאת, אין הבדל באיזו צורה מגיעות טובות הנאה אלה. זה תיק של ניצול התפקיד והמעמד. אתה רואה את הניצול השיטתי לאורך כ-20 שנה, ראיתי בזה פרשה מאוד חמורה שיש לנו אחריות עליונה לחשוף אותה, להוקיע אותה, להפסיק אותה ולהעניש את המבצע".

מול היבטי החומרה הללו, הציבה החקירה שורה של מכשולים משפטיים, ובראשם ההתיישנות שחלה על רוב העבירות שהתגלו, וכן קשיים ופערים בגרסאות המתלוננות, שבעצמן לא ששו לשתף פעולה עם החוקרים. "הייתה כאן סתירה בין האמת העובדתית לאמת המשפטית", כך מזוז. "התמונה העובדתית הייתה די ברורה. לעומת זאת, כשניסינו לתרגם אותה לשפה המשפטית פלילית, נתקלנו בשורה של מכשולים שבגללם חלק מהצוות חשב שצריך להרים ידיים ולסגור את התיק. אני חשבתי שזה תפקידי ואחריותי ומחויבותי לא להרים ידיים בפרשה הזאת למרות הקשיים".

- אילו היה זה חשוד אחר, התיק היה נסגר?

"זה לא סוד שבכל שנה נסגרים מאות ואלפי תיקים תחת הכותרת 'היעדר ראיות מספיקות'. כידוע, פרקליט מחוז ירושלים אלי אברבנאל - שאלמלא היה מדובר בנשיא ההחלטה הייתה מתקבלת אצלו - סבר כי יש לסגור את התיק. אילו תיק כזה היה צץ לגבי אדם פרטי, בהחלט יכול להיות שהתיק הזה היה נסגר כעניין שבשגרה.

"אני הייתי מוכן ללכת להסדר הטיעון, לא מתוך רצון להקל עם משה קצב. להפך. קיבלתי את אותה החלטה דווקא מתוך הראייה שהפרשה הזאת היא מאוד חמורה בעיניי, ושיש אינטרס עליון לא להרים ידיים ולא להרפות ממנה, ועדיף להשיג חלק מהמטרות כשהאלטרנטיבה עלולה להיות שהתיק לגמרי ייסגר, בדרך כזאת או אחרת. אני, לכל אורך הדרך, הייתי הסמן המחמיר ביותר בפרשה הזאת. בשום שלב לא שיניתי את עמדתי לגבי התיק".

- מה דעתך על התפקוד של התקשורת בפרשה? כמוך, גם היא ספגה ביקורת קשה מבתי המשפט.

"למחיאות כפיים היא ודאי שלא ראויה, כי זה לא היה מצב של תחקיר נגד הזרם, כפי שלפעמים יש כלי תקשורת שעושים תחקירים אמיצים, למרות לחצים. זו לא הסיטואציה של תחקיר שחשף משהו חדש והלך נגד מוקדי כוח. עוד לא שמעתי תשובה באמת משכנעת לשאלה איך יכול להיות שאף אחד מהעיתונים הגדולים, שלכולם היה מידע ברמות כאלה ואחרות על סיפורי המין של קצב קודם לחקירה, אף אחד מהם לא פרסם את הדברים.

"אבל בדיעבד אין ספק שהעיתונות תרמה בפרסומים שלה עם פתיחת החקירה. לגבי חלק מהמתלוננות, בהחלט ייתכן שאם הן לא היו נחשפות לתקשורת לא היינו מגיעים אליהן. מהבחינה הזאת העיתונות מילאה תפקיד חברתי חשוב בחשיפה".

"זו הייתה דילמה איומה"

בדיוני "צוות הנשיא" בפרקליטות, לפני ההחלטה על הגשת כתב אישום בכפוף לשימוע, בינואר 2007, התבררו במלוא עוזן המחלוקות הפנימיות בצוות. פרקליט המחוז אברבנאל, ומנהלת המחלקה הפלילית, אפרת ברזילי, טענו שצריך לסגור את התיק כולו. לעומתם החזיקו מזוז, פרקליט המדינה ערן שנדר, והמשנה לפרקליט המדינה לעניינים פליליים שוקי למברגר, בעמדה הפוכה. התובעת המיועדת בתיק, עו"ד אירית באומהורן, שפרשה בינתיים מהפרקליטות, הצהירה עד היום שהיא תמכה בהגשת כתב אישום. כעת חושף מזוז לראשונה שלא זו הייתה עמדתה בדיונים הפנימיים. "לגברת באומהורן היו היסוסים", אומר מזוז, "וגם היא נטתה בשלב ההוא לסגירת התיק".

חילוקי הדעות בין מזוז לאברבנאל דלפו לתקשורת עוד לפני ההחלטה על כתב אישום בכפוף לשימוע. מזוז אומר שלא כעס על הפרסום, ושסייע להנמיך מעט את רף הציפייה הציבורית ולפוגג את התפיסה שלפיה התיק נגד קצב מוצק ויציב. השימוע שהגיע לאחר מכן, אומר מזוז, חידד את התחושה בצוות התביעה שמדובר בתיק עמוס בעיות וקשיים ראייתיים, המציב אותו על התפר בין הגשת כתב אישום לבין סגירתו מחוסר ראיות. עובדה זו, בצירוף הקשיים שהתעוררו בתוך צוות התביעה, היו הרקע למגעים לעסקת הטיעון. התחושה בצוות התביעה הייתה שיש צורך להכריע בין שתי אלטרנטיבות רעות - כתב אישום גבולי, או סגירת תיק מלאה, על כל משמעויותיה הציבוריות.

"זו הייתה דילמה איומה", מאשר מזוז, "שהדירה שינה מעיניי, פשוטו כמשמעו. חשבתי שלסגור את התיק זה פשוט לא מתקבל על הדעת כשאנחנו משוכנעים שהדברים האלה קרו, ולא מדובר במעידה חד-פעמית. לכן נטייתי הייתה להגיש את כתב האישום למרות כל הקשיים והחששות".

המשא-ומתן להסדר טיעון, שבא ביוזמתו של עורך דינו של קצב ציון אמיר, פתח את הדלת בפני אפשרות שלישית. "דיפלומטיה היא אמנות האפשר", מתייחס מזוז. "כל אדם שצריך לקבל החלטה צריך להיות מפוכח לגבי מכלול הנסיבות והאילוצים שבתוכם הוא פועל ולקבל את ההחלטה האופטימלית. הסדר הטיעון היה מהלך כואב, לא מהלך ששמחנו עליו. אבל הוא היה כורח המציאות. למרות כל הקשיים הראייתיים, הנטייה הברורה שלי הייתה ללכת על הגשת כתב האישום החמור. אבל נוספו עוד מרכיבים - סגירת התיק בעניין א' מבית הנשיא, שלא במסגרת הסדר הטיעון, הוסיפה קושי ברמה הראייתית, ובנוסף נקלענו למצב שבו אין לנו למעשה תובע שיופיע בתיק".

- מה זאת אומרת?

"עו"ד באומהורן תמכה בהגשת כתב אישום רק אם א' ממשרד התיירות וא' מבית הנשיא יהיו בו יחדיו, ויתמכו ראייתית זו בזו. עם סגירת התיק של א' מבית הנשיא הודיעה עו"ד באומהורן שלדעתה יש לסגור את התיק. זה מצב מאוד בעייתי, שבו יש לך תיק שגם ככה מתנדנד ראייתית על חוט השערה, עם תובע שלא מאמין בתיק. מול המציאות הזאת נולדה האופציה של הסדר טיעון".

- ערן שנדר אמר שכישורי המסחר שלך היו לא מספיק טובים, כי לא היית מורגל בניהול משא-ומתן להסדרי טיעון כמו אנשי הפרקליטות.

"אני לא יודע מה ערן שנדר אמר. אמנם לא היה לי הרבה ניסיון דווקא במשא-ומתן על הסדרי טיעון, אבל היה לי הרבה ניסיון במשאים ומתנים אחרים - בתיקי בג"צים, עם רשויות המדינה, וכן בניהול משאים ומתנים מדיניים לאורך כמה שנים. לכן אני חושב שאני יודע דבר או שניים, יותר מרוב הפרקליטים, על איך מנהלים משא-ומתן. מכל מקום צריך להבהיר כי את המשא-ומתן הפרטני ניהלו הפרקליטים דווקא. כשזה חזר אליי לאישור הקשחתי עמדות והחמרתי את נוסח הסדר הטיעון, ולא ההפך".

"חשקתי שיניים והמשכתי"

הביקורת הקטלנית שספג מזוז בעקבות עסקת הטיעון כאבה לו. הציבור ראה אותו כמי שפועל לקבור את האישומים נגד קצב, בעוד שהוא ראה את עצמו כאביה מולידה של החקירה מלכתחילה. "החקירה נפתחה", מבהיר מזוז, "לא על-ידי תלונה ולא על-ידי תחקיר עיתונאי ולא על-פי דוח מבקר המדינה. במידה רבה אני, במו-ידיי, יצרתי את החקירה הזאת. קצב אמר שהוא לא רוצה להגיש תלונה, ויכולתי לומר בסדר, ולהשאיר את הפנייה הזאת על המדף. כזכור, גם אף אחת מהנפגעות לא הגישה תלונה. לכל אורך התיק הייתי נושא הלפיד במאמץ כל הזמן להחזיק אותו בוער מול הרבה גורמים שרצו לכבות אותו. אותו ציבור שנאסף בכיכר רבין הציג אותי כאילו האינטרס של הציבור זר לי, כאילו שאני רציתי להקל עם קצב, לקבור את הפרשה. יש פה איזה עולם הפוך; הם לא הפגינו מול אלה שאמרו תסגרו את התיק. אבל חשקתי שיניים והמשכתי לפעול בדרך שבה אני מאמין".

- הסבר איך הראיות בתיק התחזקו מעסקת הטיעון האנורקטית ועד לכתב האישום במארס 2009, לאחר שכזכור היה זה קצב שביום הדיון בבית משפט השלום חזר בו והודיע על ביטולה.

"העובדה שהוא ביטל את הסדר הטיעון נתנה לנו פסק זמן להיערך מחדש מול כל הקשיים שנתקלנו בהם קודם ולראות איך אנחנו מתקנים את זה. ראשית, העברנו את התיק לצוות פרקליטים חדש ומתאים יותר, בראשות רונית עמיאל ונסים מירום, שני פרקליטים מעולים שהתרשמתי שהם מתאימים מאוד למשימה. רונית, שכבר כתבה קודם לכן חוות דעת מרשימה בתיק, גם היא הייתה בדעה שיש פה הרבה קשיים, היו לה ספקות, אבל היא לא פסלה הליכה לכתב אישום בלי א' מבית הנשיא, כמו אירית באומהורן. (באומהורן בתגובה: "לא היו דברים מעולם. עמדתי לאורך כל הדרך הייתה כי יש להגיש נגד קצב כתב אישום שיכלול גם את א' מבית הנשיא. עמדתי זו נמסרה הן בכתובים והן בעל-פה").

"שנית, וזה לב העניין, ביצענו שורה של השלמות חקירה, חלקן של חומרים שקיבלנו מהסנגורים, וחלקן של דברים שאנחנו יזמנו. אותי, למשל, הטרידה כל הזמן העובדה שהחקירה המקורית התנהלה כשקצב כיהן כנשיא. היה לי רושם ברור שחלק מהעדים לא מדברים בחופשיות, הם לא רצו להסתבך. לכן בשלב הזה, כשקצב כבר לא נשיא, שלחתי את המשטרה לגבות מחדש עדויות מכמה מהמעורבים, בין היתר ל' מבית הנשיא".

- אכן האישום נגד קצב בעניינה הרבה יותר חמור בכתב האישום הסופי מאשר בטיוטה.

"זו דוגמה מובהקת. היה ברור לי שהיא לא סיפרה קודם את כל הסיפור. בשלב הזה ערכנו גם את העימות. התברר שהשלמות החקירה הניבו כמה ראיות מאוד משמעותיות. אם קודם לכן היינו בתיק גבולי, הראיות הללו היו שובר שוויון, והיטו באופן ברור את התיק ממצב גבולי למצב שבו יכולתי בלב שלם לחתום על כתב האישום. גם בית המשפט המחוזי וגם העליון מדגישים בפסקי הדין שלהם שבשלב הזה 'נצטברו בידי המדינה ראיות נוספות ששינו את התמונה'. ששינו, לא שתרמו, כלומר זה משהו מהותי. אני מאמץ את הניסוח הזה".

- מה היו הראיות שנוספו בשלב הזה?

"למשל, הייתה התרשומת של א' ממשרד התיירות שסיפרה לעו"ד אלי בן-טובים (שייצג אותה בתקופת פיטוריה ממשרד התיירות ב-1999), בזמן אמת, על שליחת ידיים מצד קצב. בן-טובים מצא את התרשומת בכספת שלו במשרד. דבר יותר דרמטי מזה היה נתון התקשורת של שיחת 6 השניות, בנוגע לאונס במלון בירושלים. קצב הרי הכחיש וטען שבכלל לא היה במלון, ואז נמצאה השיחה שהתנהלה בין החדר במלון לטלפון סלולרי מהלובי. זה תאם את התיאור שלה לגבי אופי השיחה, שזו הייתה שיחה קצרה שבה הוא אמר לא הספקתי להתלבש ותעלי לחדר וסגר את הטלפון. הייתה גם תרשומת שיחה ביומן המרכז לנפגעי תקיפה מינית, שהיא התקשרה לשם. דוגמה אחרת היא 'מסמך ההבנות' שאורי יואלי (חברו של קצב) ניסה להחתים אותה עליו".

- והיו גם הקלטות השיחות שלה עם יואלי.

"בשימוע נתנו לנו איזשהו תמליל, אך סירבו למסור את הקלטת, ואחרי ביטול הסדר הטיעון דרשנו לקבל את הקלטת. ואז הסתבר שהקלטת מבושלת לחלוטין. הסתבר שהם לא מסוגלים לתת תשובות טובות לשאלה איפה הקלטות המקוריות, ולמה זה בכלל נשמר כל-כך הרבה שנים.

"מהשיחות האלה הם ניסו ליצור רושם שהיא רצתה לעבוד בבית הנשיא. לעומת זאת, כשבוחנים את השיחות האלה כשלעצמן, וכשבוחנים את זה מול הידיעה שמדובר בקיטועים סלקטיביים, התמונה שמתקבלת היא שהגברת הייתה נואשת לקבל עבודה, היא פונה ליואלי שיעזור לה לקבל עבודה, לא בבית הנשיא, לא עם קצב, ומוזכרים שם כל מיני מקומות עבודה ומעסיקים. ואדון יואלי כל הזמן ניסה להסיט אותה לכיוון בית הנשיא".

- ואז החלטתם לערוך עימות בין קצב ל-א'. למה זה לא בוצע בחקירה המקורית?

"הסיבה המהותית היא שסברנו שכל עוד קצב הוא נשיא, זה עימות שלא נכון לעשות אותו, כי עימות מאפשר להטיח אחד בשני, ואילו כאן כשהוא נשיא המדינה יחסי הכוחות לא מאפשרים עימות חופשי, ובמיוחד כשהיא לא רצתה להתעמת איתו. המשטרה התנגדה לעימות גם בשלב ההשלמות, אבל בשלב הזה אני כפיתי עליהם לבצע את העימות".

"הסנגורים גיששו אצלנו"

כשהדיונים בלשכת היועץ התחדשו, בדצמבר 2008, לאחר ביצוע השלמות החקירה, מזוז כבר ידע שהתיק נמצא במצב מוצק הרבה יותר מבחינה ראייתית. ועדיין היו בצוות התביעה גורמים ספקנים. גם לאחר שהתיק עבר מפרקליטות מחוז ירושלים למחוז מרכז נאלץ מזוז להתמודד מול פרקליט מחוז שתומך בסגירת התיק; כאשר עו"ד רחל שיבר, הצטרפה לעמדתה של אפרת ברזילי והודיעה שאין מקום להגשת כתב אישום.

ואז, מספר מזוז, "החלטתי לעשות משהו שלא עשיתי אף פעם. ממש הכנתי מין נאום סיכום כללי של התיק, של התפיסה שלי את הפרשה, מעין נאום סיכום של תובע בסיום המשפט. מכיוון שהייתה לי כבר בשלב הזה תמונה מדויקת, של מה מטריד כל אחד מהצוות, רציתי לנסות לשכנע את הספקנים וגם להעמיד במבחן את העמדה שלי. קודם כול כתרגיל לעצמי, לראות אם אני מסוגל לתת תמונה כוללת, שלמה ומשכנעת של הפרשה בכללותה, וגם לתת מענה לפרטי הבעיות שהועלו, ולתת לצוות תחושה שזה נשמע משכנע. נשאתי נאום די ארוך, וזה היה השלב שבו הצוות שהופיע בתיק קיבל על עצמו את התיק באופן סופי".

אחרי הגשת כתב האישום, ולפני תחילת המשפט, חושף מזוז, פנו אליו סנגוריו של קצב וגיששו ביחס לאפשרות להגיע לעסקת טיעון שנייה, מן הסתם בתנאים נוחים הרבה פחות לקצב. "הסנגורים גיששו אצלנו בניסיון להגיע להסדר טיעון נוסף. הייתה פנייה של ציון אמיר, דרך נסים מירום, שביקש ממנו לברר איתי אם תהיה נכונות מצדי להגיע לאיזשהו הסדר. הוא אפילו אמר שהוא מבין ש'המחירים השתנו', או משהו כזה. נסים שאל את ציון למה הוא לא פונה אליי ישירות, וציון ענה לו, 'אני חושש שהוא יזרוק אותי מכל המדרגות'. ואז פנה אליי נסים ושאל אותי, ואמרתי לו, 'תענה לציון שיראה את עצמו כאילו אכן נזרק מכל המדרגות'". (ציון אמיר העדיף שלא להגיב).

בשום שלב של הפרשה, גם לא במהלך המשא-ומתן לעסקת טיעון, לא נפגש מזוז עם המתלוננות עצמן. לא שהמחשבה על כך לא התעוררה אצלו. "זה משהו שעמד על הפרק, אבל העמדה המקצועית של כל אנשי הפרקליטות הייתה שזה דבר שלא עושים ולא נכון לעשות אותו. גם כי זה לא נהוג, וגם כי זה היה מעלה טענות כאלה או אחרות על-ידי הסנגורים. בשלב יותר מתקדם ביקשתי ממשה לדור (אז כבר פרקליט המדינה) להיפגש עם א' ממשרד התיירות, והוא נפגש איתה".

- לא דגדג לך להגיע לבית המשפט ולשמוע את עדותה של א'? הרי היא המתלוננת העיקרית והעדה המרכזית בתיק שמגדיר את הכהונה שלך.

"התפקיד של היועץ המשפטי כולל מרכיב גדול של איפוק. אני לא חשבתי שזה נכון לעשות את זה. התייצבות של היועץ המשפטי באולם בית המשפט הייתה הופכת לכותרת ומעוררת כל מיני שאלות. זה לא התיק היחיד שמאוד דגדג לי להופיע בו. היו תיקים שהתנהלו מעבר לכביש, 30 שניות מהלשכה שלי, שעניינו אותי מאוד".

- אתה מדבר על משפטו של אהוד אולמרט, שהתנהל מעבר לכביש מול לשכתך.

"נכון. והיו תיקים אחרים שמאוד עניינו אותי, אבל לא כל מה שרוצים - עושים. הקפדתי לשמור על ריחוק ועל ממלכתיות".

"לא כועס ולא מרחם"

כשבית המשפט המחוזי פרסם את הכרעת הדין, קיבל הריחוק של מזוז גוון מוחשי: הוא שהה באותו זמן בטיול בהודו. "קיבלתי דיווחים, אבל לא ישבתי לקרוא את פסק הדין. התקשרו אליי התובעים רונית עמיאל ונסים מירום; לא הייתי מאוד מופתע, אבל ודאי שהיה לי מתח מסוים, ועם שמיעת תוצאות המשפט הייתה לי הקלה גדולה".

בנאומיו הפומביים ובראיונות שהעניק ניסה קצב לטעון שבינו לבין מזוז נוצרו מתחים ודם רע עוד לפני פרוץ הפרשה. מזוז מגלה כעת שלפני אותה פגישה בהולה שאליו הזעיק אותו קצב ביולי 2006, שבה דיווח לו כי מזכירתו לשעבר מנסה לסחוט אותו, פגש את קצב פעמיים בלבד: הפעם הראשונה הייתה בנושא הקדמת הבחירות בשלהי 2005. "לא רק שלא היה לנו סכסוך או מחלוקת, הוא התקשר אליי אחר-כך הביתה להודות לי על הסיוע שנתתי לו, זה היה ברוח טובה".

כאות הכרת-תודה הזמין קצב את מזוז להשתתף במסיבת יום הולדתו ה-60 שאורגנה לו בבית חיל האוויר בהרצליה, מסיבה שהוזכרה בכתב האישום נגד קצב, שכן באותו ערב חיבק קצב את מזכירתו ל' בניגוד לרצונה, ונשק לצווארה. "הלכתי לאותה מסיבה, שהייתה אירוע רשמי. נכנסתי, אמרתי לו מזל טוב וחזרתי למשרד. לא היו בינינו שום עימותים. ברור שזה ניסיון פתטי של קצב לתלות את עמדתי בתיק כאילו באיזה סכסוך אישי".

- מה היה היחס שלך למוסד הנשיאות?

"זה האזרח מספר 1. גם אם אין לו סמכויות אופרטיביות, זה הפרצוף של מדינת ישראל. לכן המחשבה שמי שכיהן כנשיא התנהל בצורה כזאת לאורך שנים היא פשוט דבר בלתי נתפס בעיניי".

- מה עשה לדעתך קצב למוסד הנשיאות?

"אני חושב שכל אזרח, במידה כזו או אחרת, נפגע מכך שהאזרח מספר 1, שמייצג את המדינה, נוהג כך, בדברים הכי בזויים, ולא מביע חרטה, ולא מודה, ומנסה לפגוע בדרך בכל מי שאפשר".

- אתה כועס עליו? אתה מרחם עליו?

"אני לא כועס עליו, ואני לא מרחם עליו. אני לא מתייחס לזה כאל עניין אישי. בסופו של דבר, אפשר לומר שהצדק נעשה, וזה העיקר".

6 שנים סוערות: גלגולי פרשת קצב

* יולי 2006: מזוז מורה לפתוח בחקירה פלילית בעקבות פנייתו של הנשיא קצב.

* אוקטובר 2006: המשטרה ממליצה להעמיד לדין את קצב בשורת מעשי אונס.

* ינואר 2007: מזוז מחליט להגיש כתב אישום על אונס נגד קצב, בכפוף לשימוע.

* יוני 2007: מזוז וקצב חותמים על עסקת טיעון מקילה. עבירות האונס נמחקות.

* פברואר 2008: בג"ץ דוחה את העתירות נגד עסקת הטיעון ומאשר את העסקה.

* אפריל 2008. קצב חוזר בו מעסקת הטיעון, ביום אישורה בבית משפט השלום.

* מארס 2009: לאחר השלמות חקירה, מזוז מגיש כתב אישום חדש, שוב באונס.

* דצמבר 2010: בית המשפט המחוזי בתל-אביב מרשיע את קצב בכל האישומים.

* נובמבר 2011: בית המשפט העליון דוחה את ערעורו של קצב ושולח אותו לכלא.

* מאי 2012: שופטת העליון אסתר חיות דוחה את בקשתו של קצב לדיון נוסף.