הקריאה להחרים את "הלילה הלבן" בתל-אביב מנומקת בכך שזו חגיגה המשרתת את האינטרסים של "האויב". האויב, מסבירים לי, הוא ראש העירייה רון חולדאי שדואג לעשירים, והלילה הלבן זו החגיגה שלו, שאותה צריך לקלקל ולהפוך ל"לילה שחור".
ובכן, טעות; ובעצם שתיים - טעות בתוך טעות. ראשית, חולדאי, כראש עיריית תל-אביב, יזם וביצע מהלכים רבים שמשרתים את האוכלוסייה הפחות מבוססת בתל-אביב; ושנית, מה ההיגיון להחרים את הלילה הלבן שהוא אחד ממהלכים אלה?
חג העיר
הלילה הלבן הוא חגיגה של תושבי תל-אביב. נהנים בו וממנו דווקא אלה שהפרוטה לא מצויה בכיסם בדרך-כלל כדי לצרוך תרבות ואמנות, והנה לילה אחד בשנה הם מקבלים מנה מרוכזת, לא רעה בכלל - ובחינם. נהנים מהלילה הלבן גם עסקים בעיר שמתמלאת במבקרים מכל קצווי הארץ, צורכים שירותים וקונים מוצרים.
גם אמנים מתחילים יותר ופחות שהאירוע הוא הזדמנות שלהם להתפרנס ולהפיץ את יצירתם, נהנים מהלילה הלבן. העירייה, מצידה, משלמת למופיעים, למופעים ולמנקים שבאים בבוקר, בשוך המהומה.
הלילה הלבן אינו חג אישי של חולדאי. זה חגם של משלמי מסי עירייה ואורחיהם מערי הסביבה. כמוהו הם גם מצעד הגאווה, פסטיבל הפסנתר ומרתון תל-אביב - כולם תמורות לא רעות לארנונה.
הקריאה להחרים את אירועי הלילה הלבן כדי להתריס נגד חולדאי משיגה בדיוק ההפך ממה שמבקשים מנהיגי המחאה; היא מהדקת את הקשר בין חולדאי האיש לאירועים שמפיקה העירייה עבור תושביה, במקום לחדד את המסר שזה מגיע לנו, כי אנחנו משלמים ארנונה.
הנוצות של חולדאי
אומרים שחולדאי מתגנדר בלילה הלבן, כלומר משתמש בו כדי לקדם את יחסי הציבור של עצמו. חולדאי התקשט גם במיזם תל-אופן (האופניים הירוקים), השוויץ בשיפוץ הבימה ובאגף החדש של המוזיאון, התפאר בשינוי מראה ותפקוד השדרות העירוניות, בשיפוץ אבן גבירול ובשינוי סדרי התנועה והחנייה בעיר.
ברוח המחאה הנוכחית, עלינו להפסיק לנסוע באופניים הירוקים, לא לעבור באבן גבירול ולהימנע מישיבה לצד הבריכה המקסימה ששופצה בכיכר רבין; לא להיכנס למוזיאון ולהחרים את הבימה, הקאמרי והספרייה העירונית בית אריאלה. אולי גם לא ניכנס לחניונים העירוניים (אלה שעולים לתושבים פרוטות), כי חולדאי קימפיין את עצמו דרכם בדיוור אישי לכל תושב לפני כמה חודשים.
אין ספק, חולדאי דואג ליחסי הציבור שלו כדי להיבחר מחדש. יודעים מה? לא רוצים - אל תבחרו בו. רוצים מחאה? צאו להפגין נגדו בלי רישיון בחוצות ובכיכרות. רוצים מחאה חריפה - אל תשלמו ארנונה. אבל, לא חבל לוותר על מה שחולדאי נותן לנו - בחינם או בזול - כל הדרך לקלפי?
עניי עירו
מדיניות חולדאי מטפחת בתל-אביב תנאי חיים שמתאימים לעשירים. לא חסרות דוגמאות לכך. אבל ממדיניות לעשירים נהנים גם מי שאינם כאלה.
כזאת היא תוכנית שימור הבתים, שמייקרת את הנדל"ן (טוב לעשירים), אך בד-בבד מייפה את הרחוב ומנעימה את השהייה במרחב הציבורי, דבר שהוא טוב לכולם.
חולדאי דואג גם ל"עניים". וזה מה שאני כל-כך אוהבת בו. למשל, מיזם "תל-אופן", הזמין לכל כיס ומאפשר תנועה בעיר גם למי שאין בידו לקנות רכב פרטי ואולי אף מתקשה לשלם את מחירי הנסיעה בתחבורה ציבורית.
כזו היא גם ההחלטה לתת קדימות לתחבורה ציבורית על פני רכב פרטי ברחוב קינג ג'ורג'.
בין רוטשילד לגינת לוינסקי
במדיניותו, המורכבת ושאינה חפה מטעויות, הצליח חולדאי להחיות את שכונות הדרום שסבלו מאפליה קשה מצד ראשי ערים רבים שלפניו, לחדש את פני הרחובות במרכז העיר ולחולל בתל-אביב חברה מרובדת, שגרים בה עשירים מאוד וגם מי שיש להם פחות.
חברה מרובדת היא נשמת אפה של העיר, כל עיר. וקסמה של תל-אביב, זה שהופך אותה לכל-כך מבוקשת, הוא תוצר הארומה העשירה הנודפת ממגדלי המגורים ובתי הבאוהאוס המשומרים ברוטשילד, המתערבבת בניחוחות העוני הצבעוני ומעורר המחלוקת שמתפזרים מגינת לוינסקי בתחנה המרכזית.
■ מירב מורן, תושבת תל-אביב 25 שנה, התגוררה זמן קצר סמוך לדיזינגוף סנטר, משם הדרימה לדירות שכורות באזור שנקין ועוד דרומה לדירה על יד שוק כרמל. לפני 3 שנים הדרימה עד יפו ולפני שנתיים קנתה בה דירה. במוצאי השבת שעברה השתתפה בהפגנה הגדולה, הוטחה באלימות לקרקע סמוך לסניף בנק לאומי על-ידי שוטר שטעה לחשוב שהיא תוקפת אותו, ונפצעה קל במרפק ובירך. היא תחיה.