1. האם אתם נגד המחאה? בעדה? איזו שאלה טיפשית, מובן שכ-ו-ל-נ-ו עם המחאה, עם התחושות שלה, עם המטרות שלה, עם היעדים שלה - אמורפיים ככל שיהיו. כ-ו-ל-נ-ו או לפחות רובנו רוצים חלוקה יותר הוגנת של ההכנסות במשק, כולנו רוצים בצמצום הפערים החברתיים, כולנו חושבים שהממשלות לאורך השנים האחרונות תגמלו את בעלי ההון ואת עשירי העל או את אלה שמינפו את עצמם לדעת והתחזו לעשירי-על.
כולנו חושבים שהעשירים משלמים פחות מדי מס והשכבות החלשות ושכבות הביניים משלמות יותר מדי מס, ישיר או עקיף. כולנו חושבים שיש פה כלכלה שחורה עצומה, רבע לפחות מההיקף הכולל של הכלכלה בישראל, שלא מטופלת כראוי. כולנו סבורים שיש מגזרים שלמים שמתחמקים ומעלימים מס ומגזרים מסוימים מאוד שממשיכים לשאת בנטל. כולנו חושבים שזה ממש לא פייר.
כולנו גם בטוחים שמחירי הדיור פה מטורפים, שההוצאות על דיור לא סבירות וזוגות צעירים לא מסוגלים להגיע לדירה בלי עזרה מההורים או משכנתה שמחסלת את המשכורת. כולנו רותחים מזעם על יוקר המחיה, על המזון, על הארנונה ועל כל מוצר או שירות שאנחנו שולפים בשבילו את הארנק. רובנו חשים שהשכר שלנו נתקע ולא מדביק את ההוצאות הגדלות והולכות. כולנו חשים שאיכות שירותי החינוך והבריאות הממשלתיים נשחקת והולכת, ומאלצת אותנו להוציא יותר על שירותי חינוך ובריאות פרטיים.
בקיצור, כולנו מרגישים שהמדינה לוקחת מאיתנו יותר מדי ומספקת לנו פחות מדי, ושיש מגזרים שנותנים פחות מדי ומקבלים יותר מדי, שמשהו לא הוגן ולא מאוזן בחלוקת ההכנסות במשק. כולנו גם חשים שמורחים אותנו, מצפצפים עלינו; שאנחנו ממשיכים לנבוח והשיירה ממשיכה לעבור.
ובכל זאת, אף שכולנו מזדהים עם "רוח" המחאה, השבוע הזה הוכיח גם שלרוב הציבור קשה להזדהות עם מי שמוביל אותה - בין אם הוא המנהיג שיוצא לרחובות ובין אם כמה עיתונאים שמנסים לתפוס בעלות על המחאה, כאילו הם המשיחים על החמור הלבן שמבשרים על המפץ הגדול שיגיע על משק כנפי ההיסטוריה.
קשה להזדהות עם מובילי, מנהיגי או עיתונאי המחאה, לא רק בגלל המסרים הכלליים מדי שלהם והרצון "לשבור את הכלים" רק כדי לשבור אותם; קשה להזדהות איתם לא רק בגלל מעשי האלימות, וכרגע לא חשוב מי התחיל, המשטרה או המפגינים; קשה להזדהות איתם לא רק בגלל שהודבקה להם תווית של שמאל קיצוני, וכרגע לא זה לא רלוונטי אם אכן מדובר באנרכיסטים או בתדמית בלבד; קשה להזדהות איתם לא רק בגלל שהם מתקשים, לפחות בינתיים, לסחוף אחריהם את הציבור.
קשה להזדהות איתם כי השבוע הם הוכיחו לנו שהם מתנהגים כמו עסקונה פוליטית שדומה לעסקונה הפוליטית-ממשלתית שהם כה מתעבים ושהם רוצים להוציא משיווי משקל. גם קשה להזדהות איתם כי הם מתעטפים בכללי התנהגות של קדושים, מתקשים לקבל ביקורת ונוטים לחסל כל מי שלא מצדיע באופן אוטומטי למחאה על גווניה וצורותיה.
שעות ספורות אחרי שאיציק שמולי, יו"ר אגודת הסטודנטים, העז לצאת נגד האלימות במחאה, הגיעה העת של עסקונת המחאה לחסל איתו חשבונות. חיש מיד הודלפה לעיתונות ה"תומכת" העובדה שהפרויקט החברתי של שמולי ואגודת הסטונדטים בעיר לוד נעזר בתרומה של 800 אלף שקל מאי.די.בי. פסק הדין של נסיכי הצדקנות והמוסר הישראלי לא בושש לבוא: שמולי מושחת, משרת של טייקון, ועוד של טייקון עם שפע של אינטרסים במשק, שהקונצרן שלו נאבק עתה בשאלות קיומיות.
תרומות ופילנתרופיה של אנשי עסקים - כושלים, מפוקפקים (ויש כאלו שתרמו מאות מיליונים לכלי תקשורת בלי שזה דגדג את מצפונם של הצדקנים שהרעישו השבוע עולמות) או מוצלחים - הם נושא מורכב מדי ומצריך דיון קצת יותר מעמיק מתליית שמולי בכיכר העיר כבוגד שכביכול לקח את הכסף לכיסו. אבל זו בדיוק הבעיה של עסקונת המחאה שהחרישה מול התקפת הצדקנות וההתחסדות על שמולי ואף שמחה לאידו.
לפעמים נדמה שבמקום לשרת את המחאה, היא מנסה לשרת את האגו של האנשים ומחלקת אותם לשחור ולבן, תומכים או מתנגדים. אתה איתנו עד הסוף, באש ובמים, ואם לא, חלילה, דינך נחרץ והנבוט בדרך אליך. אתה שופר של טייקון, שופר של הממשלה או של שניהם. ההתנהגות הזאת לא תשרת את המחאה ואת המטרות הראויות שהיא רוצה לקדם. היא רק תגרום לציבור לחשוב שהפוליטיקה שלהם לא שונה מהפוליטיקה שכולנו מאסנו בה.
2. פילנתרופיה, כביכול, צריכה להתקבל על ידינו בברכה. היא תומכת בחלשים, תומכת בנושאים כמו חינוך, מלחמה בעוני, רווחה ובריאות. אנשי העסקים הפילנתרופים נכנסים למקומות שבהם הממשלה נכשלה, נרדמה או העדיפה סקטורים אחרים בגלל אינטרסים זרים.
אבל צריך להסתכל גם על הנזק (כן, נזק) שההתמכרות לתרומות עלולה לגרום. כאמור, פילנתרופיה נכנסת למקומות שבהם הממשלה לא הצליחה לספק שירותים שעליהם היא אחראית. בפועל, היא עושה את העבודה של הממשלה, שאמורה להשתמש בסמכותה לגבות מסים מהאזרחים כדי לחלקם בצורה יותר מוצלחת וכדי לספק שירותי רווחה, חינוך ובריאות אוניברסליים.
במידה מסוימת, אם כן, הפילנתרופיה מנציחה את הכישלונות ואת העצלנות של הממשלות, ולעתים גורמת התמכרות אצל פוליטיקאים לעזרה חיצונית מתאגידים ומבעלי הון. אם הממשלות היו משקיעות כפי שהן היו צריכות להשקיע; אם הן היו מחלקות את העוגה בצורה יותר הוגנת ומשיגות חלוקה חברתית קצת יותר מתקבלת על הדעת - לא היה צורך בפילנתרופיה בהיקפים נרחבים כאלה.
ויש עוד צד לעניין: בכל העולם, תגמול הון היטיב עם העשירים והפך אותם עם הזמן לסופר-עשירים. הקלות במס, תכנוני מס, מקלטי מס וכל הז'רגון הזה אפשרו לפילנתרופים לחסוך טונות של כסף על חשבון הכנסות הממשלות ממסים, שאמורים היו לשרת את החלשים שנזקקים עתה לעזרה חיצונית. ה"פטנט" הזה של מסים נמוכים על הון אינו ייחודי לישראל; בארה"ב הוא אפילו בוטה יותר: בעלי ההון תומכים בצורה מסיבית במסעות בחירות של פוליטיקאים, שמשרתים מצדם את האינטרסים שלהם.
עדיף היה, כמובן, שהפילנתרופים ישלמו מסים מלאים וגבוהים יותר, ושהם ישלמו כמה שיותר לעובדיהם, במקום להחזיר לחברה את מה שלקחו ממנה באמצעות תספורות מס או כל תספורת אחרת. הנצחת התרומות, שהצורך בהן רק גדל והולך, רק תנציח את העוני ותאפשר לפוליטיקאים להתמכר לכישלונותיהם.
eli@globes.co.il