1. מישהו יצטרך לחקור פעם את פשר האיבה החמוצה שמופנית לעבר דפני ליף. כשמאות אלפי אנשים הגיעו להפגנות, אמרו שעלה לה השתן לראש; כשמגיעים רק אלפים, משווים אותה לכוכבת של סרט אחד שמנסה לשווא להיאחז בעברה. כאילו ליף אחראית לאלה שנשארו בבית.
במקום להעריך את ההתמדה שלה - כבר שנה שהיא מגויסת למחאה, ומגיעה לאירועים שכוללים גם עשרה אנשים ואפס מצלמות - עוקצים אותה על כך שלא כל הישראלים נחושים כמוה. כמו אותו מורה שנוזף בתלמידים שמגיעים לשיעור בזמן, במקום לטפל במאחרים.
הביקורות שמוטחות בליף מעידות בעיקר על מי שמשמיע אותן. זה נכון גם לגבי לא מעט עיתונאים, שממחזרים שוב ושוב רמיזות מכוערות בנוסח "היינו רוצים לשאול את דפני ממה היא מתפרנסת, ומי באמת עומד מאחוריה", כאילו מדובר באשת-קש שמאחורי חזותה התמימה מסתתר קונגלומרט פשע אפל.
ובכן, אם אתם כל כך רוצים לשאול - למה אתם לא שואלים? למעשה, ליף השיבה פעמים רבות על השאלות הללו בצורה כנה ופתוחה, ובאחרונה - אולי כדי שירדו ממנה סוף-סוף - אף פרסמה את כל התשובות בדף הפייסבוק שלה (ובכן: היא שברה תוכניות חיסכון, לקחה הלוואה מהבנק, מרצה מדי פעם ולא קיבלה כסף משום קרן).
אני מסופק אם דפני ליף תהיה המנהיגה הכלכלית/חברתית הבאה של ישראל. היא צעירה אכפתית, מלאת אנרגיה ורצון טוב, שבשנה האחרונה מקדישה את חייה לניסיון להפוך את ישראל למקום טוב יותר, על-פי הבנתה. קשה להבין למה המאמץ הזה צריך לזכות אותה בכמויות הרפש האלה, שלא לדבר על סימנים כחולים באדיבות החברים מהיס"מ.
2. הפער בין הדימוי העצמי של ראש עיריית תל-אביב לתדמית שלו בעיני שאר העולם הוא אחת התעלומות הגדולות במרחב הציבורי בישראל. רון חולדאי חובב קטן של ראיונות, אבל מדי פעם המרחק בין מה שהציבור חושב עליו למה שהוא חושב על עצמו מתנפץ בפרצופו, ואז הוא ממהר להתייצב מול המצלמות ולנסות למזער נזקים.
בסוף השבוע חולדאי הגיע ל"אולפן שישי" כדי להסביר (שוב) שהוא בכלל בעד המחאה, רק שהכתובת שלה נמצאת בירושלים, לא בבניין העירייה בתל-אביב. הוא חזר והבטיח שהוא סוציאל-דמוקרט, איש מפלגת העבודה, רחוק מתווית הקפיטליסט החזירי שהודבקה לו. על זה סבתא שלי הייתה אומרת: אם אתה צריך לשכנע את כל העולם שאתה לא חזיר - סימן שיש לך בעיה.
חלק מטיעוניו של חולדאי אינם מופרכים. התנגדותו לחידוש מאהל מאסיבי דווקא בשדרות רוטשילד לגיטימית, כי חובתו לדאוג גם לתושבי השדרה שבשלהי הקיץ שעבר חייהם הפכו לסיוט.
רק שלחולדאי יש נטייה ליפול בפער שבין הצדק העקרוני לחוכמת החיים, חוכמת הדברים הקטנים: האם כדי להשאיר את השדרה פנויה היה הכרח לשגר בצהרי שישי גדודים של פקחים למשחק תופסת אחרי מפגינים שמסתובבים עם אוהל על הראש? האם באמת לא הייתה דרך חכמה יותר וכוחנית פחות להתמודד עם הסיטואציה?
חולדאי הצהיר כי "המעצר של דפני ליף היה מיותר", ובכך העביר את האחריות למשטרה; אבל מה עם האחריות שלו?
חולדאי גם ביקש בראיון כי "כל מי שיש לו סרט המתעד אלימות של פקחי העירייה מוזמן להעביר לי, ואני אטפל בזה"; בקשה לגיטימית, רק שהיא תקפה גם בכיוון ההפוך: דובריו של חולדאי הודיעו השבוע לא פעם ולא פעמיים כי "המפגינים נקטו נגד הפקחים אלימות קשה". איפה הסרטים המרשיעים?
חולדאי מבקש להיות מזוהה עם המחאה, במקום להיות מתויג כאויב שלה; הוא שולח את המפגינים לירושלים - וזה בדיוק מה שהוא עושה בכל פעם שמשהו בתל-אביב לא עובד.
כשעולות על השולחן סוגיות כאובות כמו הידרדרות שכונות הדרום המוצפות בפליטים, נסיקת מחירי הדיור בעיר, התפשטות מגדלי היוקרה, כישלון התחבורה - חולדאי ממהר להפנות אצבע מאשימה אל השלטון המרכזי. הוא אחראי רק להצלחות.
רבים מהתל-אביבים לא קונים את המשוואה הזו, אנשי המחאה בוודאי שלא, גם אם בינם לבין חולדאי יש מכנה משותף אחד: גם להם יש בטן מלאה על האנשים שמנהלים את המדינה.