כאילו לא מרחפים מספיק איומים מעל ראשו של הישראלי הממוצע, בשנים האחרונות נכנסה לחיינו אזעקה חדשה, שלשם שינוי לא נמצאת בתחום אחריותו של פיקוד העורף: התראת מדוזות. הקיץ מגיע ואיתו מתחילים נחילי ענק של החוטית הנודדת להתנפץ על חופי ישראל, או לפחות לשייט בקרבתם.
האזהרה מפני המדוזות והארס הצורב שלהן הפכה לחלק שיגרתי מתחזית מזג האוויר, יש אפילו אתר שמרכז את המידע על ריכוזי המדוזות (meduzot.co.il), והחידוש המרענן - בכניסה לחוף בית ינאי הציבה רשות הטבע והגנים שלט דיגיטלי המתאר את המצב בחוף, ממש כמו השלטים בכבישים המבשרים על פקק בהמשך הדרך.
מדוזות לא הורגות, אבל בדיוק כמו העומס בכבישים, הן הפכו בשנים האחרונות למפגע של ממש שיש לו משמעויות כלכליות וחברתיות. הים הוא נכס הטבע החשוב ביותר בישראל, שהציבור הישראלי התרגל ליהנות ממנו בחינם (ברובם המכריע של החופים). כשהמים צורבים ולא מאפשרים רחצה - וזה קורה דווקא בעונה החמה ובזמן החופש הגדול - רבים מתחילים לחפש חלופות. רק שהחלופה, בריכת שחייה, יקרה מאוד, וביקור משפחתי ברוב הבריכות עולה מאות שקלים, הוצאה שישראלים רבים לא יכולים להרשות לעצמם, בוודאי לא על בסיס קבוע.
בדיוק כמו הפקקים
מה שעצוב במיוחד הוא שהמדוזות, בדיוק כמו הפקקים, הן קללה שהבאנו על עצמנו במו ידינו. אנחנו נוטים לראות בתופעות טבע גזירת גורל, אבל התפרצות אוכלוסיית המדוזות וההשתלטות שלהן על חופו המזרחי של הים התיכון קשורה ישירות לפעילות האנושית ולפגיעה האנושה שהיא מסבה למערכות הטבעיות. זה כמובן לא קורה ברגע אחד. הנזק הדרגתי, התהליך מתמשך - עד שבוקר אחד אנחנו מגלים שאיבדנו את הים לטובת יצורי הג'לי הארסיים. ואת הנעשה, ככל הנראה, אין להשיב.
פעם כמעט לא היו מדוזות בחופי ישראל. הן הגיעו לכאן מים סוף באדיבות בני האדם שחפרו את תעלת סואץ ופתחו נתיב לאוניות - וגם לבעלי חיים ימיים. אלא שבשנים האחרונות הן לא סתם נמצאות בסביבה הימית שלנו - הן מולכות בה. זה קורה משום שהתנאים מושלמים עבורן: המים החמימים (בגלל עליית הטמפרטורה של מי הים, שנובעת מההתחממות הגלובלית) עושים להן נעים בגב; הזיהום במים, בגלל הזרמת שפכים ממפעלים ומערים לחופי הים התיכון, מעשיר אותם בחומרים אורגניים, האצות והפלנקנטון פורחים - וכולם יחד מהווים מרק מפתה עבור המדוזות.
לזה צריך להוסיף את העובדה שהאויבים שלהן הולכים ונעלמים: הצבים, שחלקם טורפי מדוזות, נכחדים במהירות בגלל חיסול שטחי ההטלה בחופים ודיג אינטנסיבי בשיטות שמחסלות אותם; ודגי הטונה, ודגים גדולים אחרים שמתחרים עם המדוזות על מקורות המזון, נאכלים במרץ על-ידי בני האדם.
רק במדוזות איש לא מתעניין. הן הפכו למלכות הים החדשות, בלי אויבים, עם מזון בשפע, בלי שום דבר נראה לעין שיעצור אותן. הפגיעה, אגב, היא לא רק באיכות חייהם של המתרחצים: בשנים האחרונות נגרמים נזקים כבדים לתחנות כוח ולמתקני התפלה, שמדוזות נלכדות בפתחים שלהם ומשביתות את פעילותם.
מה שמתואר כאן הוא שרשרת מצערת שאין בה אשם אחד: אין החלטה אחת שאפשר היה להפוך ולשנות את התמונה כולה. מדובר בציוויליזציה שלמה - הציביליזציה שלנו - שמתנהלת מתוך קוצר ראייה משווע, מתייחסת אל הסביבה והטבע כאל פח זבל גלובלי ומתעמרת בהם מבלי לחשוב על ההשלכות. האנושות טורפת דגים כאילו אין מחר, מאפשרת לתעשיית הדיג לפעול באגרסיביות במים ולהחריב מערכות אקולוגיות שלמות בשם הרווחים, מזרימה זיהום לים ומאמינה שהוא מסוגל לספוג הכול.
לכל אלה יש מחיר. המדוזות הן רק קצה-קצהו של החשבון שהסביבה מגישה לנו על ההתעללות בה. המחירים שממתינים בהמשך הדרך יהיו כבדים בהרבה.