"בצד אחד מפגיני הצדק החברתי, ובצד שני 'הפראיירים'. בעוד הראשונים מנסים לאחד את החברה, האחרונים רוצים להפריד ולחבוט במיעוטים" - התיאור המעוות והמרושע הזה, שהופיע אתמול (א') באחד העיתונים, מבטא יותר מכל את אובדן הדרך של השמאל הישראלי, שכותב שורות אלה גאה רוב הזמן להימנות עליו.
פתאום הנפת דגלי ישראל על ידי מפגינים הפכה לסמל של לאומנות כוחנית ובריונית. איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, מתואר כאילו היה חבר מן המניין בנוער הגבעות. אחרי שערפו את ראשו כי העז לגייס כספים מאנשי עסקים עבור מיזם חברתי מהמעלה הראשונה בעיר לוד, יש מי שמבקש לעשות לו וידוא הריגה כי העז להניף דגל יותר מפעם אחת. וזה לא דגל הריכוזיות.
של מי הצבא הזה בכלל?
העורך הראשי של אותו עיתון הגדיר את השירות האזרחי כ"עבודות כפייה", או כ"עבדות בחסות המדינה". הוא הוסיף ששירות בבתי חולים או במד"א הוא "בזבוז זמן", שבו הצעיר החרדי או הערבי יכול היה ללמוד מקצוע. כאילו שחייל חילוני או דתי שמתגייס לגולני, לומד שם הנדסת מחשבים. נדמה שהשמאל מתעקש להיות נגד, לא חשוב נגד מה. אם הרוב תומכים, זה בוודאי מבשר רעות. בטח לא מתוחכם, והרי בשמאל מתוחכמים יותר, וזה הוכח מדעית. אחרי ההתנגדות הבלתי מסויגת לגירוש המהגרים מאפריקה, יש מיעוט נרדף ומסכן שצריך להגן עליו מפני הרוב האכזר - החרדים. מה לכל הרוחות רוצים מהם, ומי בכלל צריך אותם בצבא. ממילא זה כבר לא הצבא שלנו.
בכל פעם שאני עושה מילואים אני מגלה צבא מיליטנטי יותר וסובלני פחות. אני שומע קצינים עם כומתות אדומות, מלח הארץ, שמדברים על "לטגן ערבים". אבל מי שנטש את הספינה בגלל שלא מצא חן בעיניו המסלול שהיא עושה, שלא יבוא עכשיו בטענות אם הספינה הזאת הולכת ושוקעת. יותר ויותר אנשי שמאל מדירים את עצמם ואת ילדיהם מהצבא, ואם כבר לצבא אז כמה שיותר מחשבים, וכמה שפחות נשקים ואוהלים. אוהלים יש ברוטשילד, או לפחות היו עד ש"הדיקטטור הימני מעיריית ת"א" הגלה אותם למקום "שכוח אל" בפינת הרחובות ארלוזורוב ופרשת דרכים. וכשהצבא הופך להיות משהו של אחרים, מה הפלא שההפגנה של אמש נתפסה כהפגנה של אחרים.
גם המחאה החברתית בפרשת דרכים, ממש כמו השמאל הישראלי. היא התחילה ממצוקת דיור באזור המרכז, והמשיכה, בצדק, לעבר ערעור על השיטה וסדר העדיפות הקיים. והנה דווקא בנקודת המבחן של החברה הישראלית, באחד הרגעים המעטים בהיסטוריה שישנה תחושה שבאמת אפשר לשנות את השיטה ואת סדרי העדיפויות, כמה ממובילי המחאה והפובליציסטים שלהם נבהלים. הם נבהלים כי פתאום הם עלולים להיות בצד של הרוב. וזה, כבר אמרנו, מאוד לא מתוחכם ומגניב. ולכן מי שיצעק לבן נצעק בחזרה שחור, ולהפך.