לחגי ליניק הייתה תמיד נשמה של מוזיקאי, שחי ומנגן ג'ז. אחרי שחזר מלימודי מוזיקה בבוסטון, חשב לעשות פרויקט משותף עם אחיו השחקן, דורון ליניק. הוא יכתוב וינגן על גיטרה, דורון ישחק, וככה יגלגלו משהו יחד. מהר מאוד נשאב האח לתהליך החזרה בתשובה עם אשתו, אתי אנקרי, הפסיק לבוא לפגישות, וחגי נשאר עם מונודרמה ביד ועם רעב פתאומי לכתיבה שהתפרץ משום מקום. בימאית שקראה את הטקסט אמרה לו, תראה, זה פרוזה, לא מחזה, שלחה אותו לחבר, והסיפור התפרסם, להפתעתו, בעיתון הספרותי "עיתון 77". מכאן התגלגלה הקריירה שלו במהירות. הוא קיבל טלפון ממנחם פרי שביקש ממנו להביא את כל הסיפורים שלו כדי לאגד אותם בספר.
"לא היו לי סיפורים, כי לא כתבתי אף פעם קודם", צוחק ליניק, שמבחוץ נראה כמו לוחם מאצ'ואיסטי טיפוסי, אבל תוך כדי שיחה מתגלה כאמן רגיש. "אמרתי לו תן לי כמה חודשים, וישבתי שנה שלמה וכתבתי. אני יודע שזה בדרך כלל הפוך. קודם כותבים ואחר כך מנסים לפרסם. אבל יש לי אמונה פנימית, מין חוש חזק שאני יודע למה יש כוח ומה הוא קליפה, בלי נשימה ארוכה. וידעתי".
- ממה התפרנסת בתקופה הזאת?
"לימדתי מוזיקה ועשיתי הפקות בהד ארצי. אני מאוד צנוע. אין לי פנטזיות על כסף".
- מצוקה כספית לא מאיימת עליך?
"עכשיו קצת, בגלל הגיל".
- אין לך ילדים.
"לא. הייתי נשוי פעם, ואני מאוד רוצה ילדים".
- הספר הראשון לא הפך אותך לאיש עשיר.
"ברור שהייתי צריך לעבוד. הייתה לי בת זוג צעירה, יוצאת קיבוץ, שפתחה עם אימא שלה בית קפה ענק, והתחלתי לעבוד איתן ולנהל את המקום. אף אחד מאיתנו לא ידע כלום על בתי קפה".
- בית הספר של החיים לעסקים.
"למדתי שם בעיקר יחס לכסף; תמחור, ניהול מלאי, ספקים, איך להשקיע את הכסף נכון. לא האמנתי שהכסף יעניין אותי, כי באתי מבית סוציאליסטי שבו קראו את 'על המשמר', אבל נהניתי מאוד. התפרנסתי יפה. אחר כך פתחתי בר יין ונתתי ייעוץ למסעדות. בתקופה הזאת פיתחתי את החוש האסתטי שלי. הייתי בתחום שש שנים".
- ובכל הזמן הזה כתבת?
"כן. לפני שהתחלתי עם בית הקפה כבר היה לי חצי ספר ביד, הייתה הפסקה של שנה, כי עבדתי סביב השעון וחזרתי. התהליכים שלי ארוכים. המטרה היא לא להוציא ספר, אלא להוציא ספר טוב. אסור לגעת בכתיבה טרייה. צריך לבוא אליה חדש לגמרי, ממרחק, מזרות. אני גם לא מאמין בכישרון".
- סופר לא צריך להיות מוכשר בכתיבה?
"זאת מילה למפונקים. גם המילה דמיון. אני לא מאמין בלהמציא סיפורים, אלא בלחשוף אותם. הפסל נמצא בתוך גוש השיש, רק צריך לחצוב אותו החוצה. צריך להגיע לצלילות הרגשית ולגעת בכל מיני סוגים של זיכרון. זה לא קל. מי שכותב מהמקום הזה צריך אומץ לב, חוש אסתטי פנימי, כנות, ידיים נקיות. זה לא דבר שצריך לגייס".
- אין צורך גם במשמעת כתיבה?
"לא. צריך דרייב מטורף. זה כוח פנימי. אדם יוצר כי יש בו קונפליקט, פערים בין המציאות החיצונית לפנימית. אז אתה לא צריך משמעת. זה עניין של דחיפות. מי שמתבסס על מוזה מדבר שטויות. כתיבה היא עבודה שחורה.
"בואי אתן לך דוגמה איך אני כותב. אספר לך זיכרון: אימא לימדה אותי איך לרכוב על אופניים. לא ידעתי איך להתחיל לרכוב ואיך לעצור, אז היא הייתה נותנת לי דחיפה בהתחלה ותופסת אותי בסוף. יום אחד היא נכנסה הביתה ורציתי לעצור. עד עכשיו זה זיכרון. אם אני ממציא, אכתוב ששכן תפס אותי. ואז אני מתחבר רגשית למקום הזה, לגעגוע, הכי רציתי באותו רגע את אימא שלי, אז רכבתי דרך המרפסת לכיוון הבית, הדלת הייתה סגורה, נתקעתי בה ועצרתי. לכתוב זה כמו לעלות עירום למקפצה גבוהה, ולקפוץ קפיצת ראש קלאסית, בלי לדעת אם יש בכלל מים בבריכה, ואם הם קרים או לוהטים. זאת הסיבה לכך שאני לא קונה את האמירות של סופרים שטוענים שהדמויות שלהם כתבו את הספר".
- כתיבה היא מקצוע?
"זה עניין של סמנטיקה איך את מגדירה מקצוע. זאת אמנות, וזה יומרני לרצות להתפרנס ממנה".
- יש אמנים שמתפרנסים מאמנותם.
"אולי בציור. צריך גם לסווג כתיבה. אני כותב למיטיבי לכת ולא ספרות מסחרית או ספרי טיסה".
- מה עושים לך מבצעי ה"ארבעה במאה"?
"לסופר לוקח בממוצע שלוש שנים לכתוב ספר, שנמכר ב-7,000 עותקים, תעשי את החשבון. גם אם הסופר ירוויח 50 שקלים על ספר הוא לא יוכל להתפרנס מזה. אני לא מסתכל על המבצעים האלה כלכלית, אלא ערכית. ראוי שספר יקבל את ההערכה, את הכסף ואת הכבוד שמגיעים לו, כי זו לא סתם אסופת דפים, אלא נכס רוחני. זה לא יכול להפוך למוצר שאתה סוחר בו. לספרות יש מסורת, וכשנכנס הפרמטר הכלכלי היא נקטעת. לרשתות יש הוצאות של עצמן והן מקדמות את הספרים שלהן. מה שקורה הוא שההוצאה גורמת לך לבקש להישחט, כי אם לא תשתתף בארבעה במאה, לא יהיו לך חיי מדף, ועליהם אתה בעצם מנהל את המאבק ולא על הפרנסה. רק שיהיה נוכח בחנויות".
- הטענה היא שהמבצעים האגרסיביים האלה נותנים הזדמנות לסופרים חדשים.
"מי הכיר אותי? המזל שלי הוא שיש לי פרס ספיר. הבינו שם שכמעט אין ביקורת ספרותית בעיתונות, ואין אוטוריטה שתשים זרקור על ספר איכותי".
- פרס ספיר ל-2011 על "דרוש לחשן" היה הפתעה גמורה מבחינתך.
"הרגשתי שהספר יוצא דופן".
- עשית לובינג?
"אני לא חושב שמישהו עושה לובינג, אבל אני לא מכיר בכלל את העולם הזה. כשאמרו שהספר הזוכה נבחר פה אחד, ידעתי שזה אני".
- קיבלת גם 150 אלף שקלים.
"הכסף פחות ריגש אותי. ההכרה ריגשה אותי. 17 שנה אתה כותב וכותב, ושני הספרים שכתבתי קודם היו לא פחות טובים, אבל לא הייתה אוטוריטה שתפנה אליהם את הזרקור, במקום אל רבי המכר המפוברקים. אנשים כמוני לא יכולים לקבל הכרה בלי דחיפה מבחוץ. זאת הסיבה לכך שהרבה סופרים שהתחילו לכתוב איתי פרשו".
- נקודת מפנה.
"החיים שלי אחרי פרס ספיר השתנו. זה חגי אחר. ההכרה העמוקה, כל הכתיבה יצאה החוצה, המכירות עלו פלאים, נכנסתי לרשימות רבי המכר, העולם הספרותי קרא והביע דעה. פתאום נהיה לי מקום ולא הייתה תקרה מעליי. עכשיו תעשה רק דברים טובים".
- הפכת למרצה מבוקש.
"בהתחלה אמרתי כן לכל מי שהזמין אותי להרצות, ומצאתי את עצמי מופיע עם פוליטיקאים ועם סלבריטאים, באווירה שלא הרגשתי בה נוח לדבר על הספר. אני נוסע עם זמרים לערבים משותפים, מופיע בספריות ומתפרנס מזה. ברור לי שזה ייגמר מתישהו. אז יש גם נכס של המשפחה שאני ניזון ממנו. אבל בעיקרון, סופר לא יכול להתעסק בכסף, כי זה יבוא על חשבון הכתיבה. חייבים סגירות מסוימת כדי לכתוב, בלי טלפונים ורעשים".
- אתה עובד עכשיו על סרט דוקומנטרי שני.
"שאני לא יכול להרחיב עליו בינתיים, רק שהוא נעשה עם מישהו ידוע, זמר, ואת הסרט הראשון עשיתי על אחי זוהר, שנהרג בתאונת אימונים בסיירת מטכ"ל כשהייתי בן 8. בכל יום שישי היינו נוסעים לבית הקברות, ימי זיכרון, זה חנק אותי, אז הייתי חייב לעשות עם זה משהו. אימא הייתה במרכז הסרט, אישה אחת מול חמישה בנים וזיכרון של בן מת. עוד מעט עולה ההצגה שלי, 'דוהרים', בתמונע".
- על מה כתבת?
"התסריט עלה לי כשחבר סיפר לי איך היה שם את הנאומים של היטלר בפול ווליום, יוצא לגבעות ונואם עם התנועות כדי לקבל את התחושה של נאום כזה כאילו מול המון אנשים. יוצא שכשהגיבור מתגעגע לילדות שלו, הוא מתגעגע להיטלר".
- מתי יוצא הספר הבא?
"ב-2013 או ב-2014. שום דבר לא בוער. ישנם הסרט וההצגה, ויש לי חזון. אני רוצה להצליח להוריד לשפה את התחושות הכי דקות שלי".