מחירו הנורא של הקיצוץ ברווחה

לו הייתי מאמין בקיומם של נביאים, הייתי חושד באנשי קרן המטבע. מחקר מפתיע שפורסם מטעמם לאחרונה כמו צפה את מה אירועי אמש (מוצ"ש) ברחובות תל אביב.

המחקר - בואו וזניזכר שמדובר בגוף שעד לא מזמן נודע בגישה נחרצת ולפיה המדיניות הפיסקאלית מיועדת להבטחת צמיחה כלכלית של מדינה - מציג כיצד קיצוצים בהוצאה החברתית, הורדת שיעורי מס הכנסה מעשירים וקיצוץ בקצבאות לאוכלוסיות חלשות פגעו בכוחה של מדיניות פיסקאלית להילחם באי שוויון כלכלי..

המאמר נכתב על ידי שלשה כלכלנים של הקרן, דויד קואדי, סנג'יב גופטא ופרנצ'סקה בסטלי. הם התבססו על מאגר מידע של 150 מדינות, מתוכן 22 מתועשות. ויש להדגיש כי לא מדובר בעמדה רשמית של הקרן, אלא של כלכלניה, הגם שהדברים הופיעו בבלוג הרשמי של המוסד.

גידול מהיר באי שוויון

נקודת המוצא של המחקר היא הגידול המהיר באי השוויון בעולם אשר הביא לעלייה של 3 נקודות אחוז, ובמקרים קיצוניים 5 נקודות, במדד ג'יני. במדינות מתועשות גידול כזה בפערי ההכנסה נחשבים לגדולים מאד, וגם מדאיגים.

לכאורה אין בכך חדש. מחקרים רבים הראו שהקוטביות בחלוקת ההכנסות הלכה וגדלה, בעיקר בגלל הגלובליזציה, ירידה כוחה של העבודה המאורגנת, תהליכים של הפרטה והסרת רגולציה בעולם כולו.

אולם, אנשי קרן המטבע שאלו שאלה נוספת, חשובה למדי: מה תרומת השינויים במדיניות פיסקאלית להגדלת פערי הכנסות? עצם העלאת השאלה על ידי אנשי קרן המטבע היא חידוש כאשר מדובר בגוף אשר טען במשך שנים רבות כי שימוש במסים בשם השוויון הכלכלי רק תגביר את ה"עיוותים במשק". במחקר הנוכחי, במקום זאת, ישנה הכרה בתפקיד המסים בהגנה על השוויון, ולצדה טענה כי יש למצוא את האיזון בין שמירה על השוויון לבין מניעת עלות עיוותים.

יתר על כן, על פי המחקר רב ההשפעה לצמצום פערי הכנסה במדינות מתועשות מושגת על ידי צד ההוצאות שבתקציב, במיוחד קצבאות אוניברסליות, ולצדן הוצאות על חינוך, בריאות ודיור ציבורי. בנוסף לאלה אלה, אם כי במידה פחותה, גם המסים הישירים תורמים לצמצום אי השוויון. בממוצע במדינות המתועשות, הצמצום באי שוויון שמושג באמצעות "הוצאה חברתית" הוא כפול ממה מושג על ידי מערכת המס.

בעשור שבין אמצע שנות השמונים לאמצע שנות התשעים המערכת הפיסקאלית במדינות המתועשות קיזזה כ-73% מהעלייה מהאי שוויון שנבעה מהתפתחויות בשוק העבודה שלהן. מקדם ג'יני של הכנסות לפני מיסוי וקצבאות עלה ב-3 נקודות אחוז, אך גידול זה צומצם ל-0.8 נקודות אחוז כאשר מדובר בהכנסות לאחר מסים וקצבאות.

מדיניות נכה

אלא כאשר מסתכלים על תקופה ארוכה יותר, של שני עשורים שהתחילו באמצע שנות השמונים, התוצאה היא שונה לחלוטין: המדיניות הפיסקלית הצליחה לקזז רק 53% מהגידול באי שוויון שנגרם על ידי שוק העבודה. במילים אחרות, יכולתה של המדיניות הפיסקאלית להתמודד עם הגידול בפערים הכלכליים קרסה באמצע שנות התשעים, זאת בשעה האי שוויון הנובע מהתפתחויות בשוק העבודה זינק.

החוקרים כותבים כי התפתחות זו נבעה מרפורמות שפגעו בפרוגרסיביות של מערכות המס והקצבאות. במילים אחרות, הקיצוצים בקצבאות והורדת שיעורי המס הפכה את המדיניות הפיסקאלית לכמעט נכה בכל הקשור לשיפור חלוקת ההכנסה במשקים מתועשים. לכך מוסיפים המחברים ציטוט של מאמר אקדמי אחר אשר מראה כי בפועל לא נצמא כל קשר בין ירידה בשיעור מס הכנסה על עשירים לבין שיעורי הצמיחה.

הרגלים ישנים לא נזנחים כל כך מהר, וגם מחברי המאמר עדיין נזהרים לא לקרוא לילד בשמו, ולא מציעים שימוש בתקציבי רווחה ככלי פעיל למלחמה באי שוויון. במקום זאת הם רוצים להצמיד קצבאות למיצוי כושר עבודה, וממליצים לא להעלות שיעורי מס אלא רק לבטל פטורים ולסגור פרצות.

הלקח לישראל

אף על פי כן, טענת המאמר, לפיה התקציב הוא כלי מרכזי במלחמה על השוויון בין קבוצות שונות היא זו שצריכה לעורר תשומת לב. למה זה חשוב? כי בישראל יש מי רוצה להסתכל על אי השוויון רק במונחים מצומצמים של "העדר תחרות".

למעשה, האמירה בה למדיניות הפיסקאלית תפקיד משמעותי למלא בהבטחת השוויון במשק נשמע עדיין ככפירה בעיקרי האמונה הכלכלית, במיוחד האמונה של אלה המאמינים באמונות תפלות כמו "ממשלה קטנה". כל מדיניות כלכלית אשר מוותרת על ההוצאה החברתית כדי להשיג יעדי שוויון, רק תקבל פערים הולכים וגדלים, ובעניין זה שלא יעבדו עליכם.