המלך טיראן הראשון

אפשר לקוד בפני שתי תצוגות משחק פנומנליות של איתי טיראן

אם יש מסקנה בולטת מפרויקט הריצ'רדים השאפתני של הקאמרי הוא שיש מלך בישראל, ולאכזבת "טיים מגזין" לא קוראים לו קינג ביבי. שמו איתי טיראן ובהחלט אפשר לקוד בפני שתי תצוגות משחק פנומנליות הן כריצ'רד השני והן כריצ'רד השלישי. שתי דמויות שאין רחוקות מהן - הן במבעיהן החיצוניים והן בפנימיותן - אבל שמוגשות על-ידי טיראן באמינות כמו גם בתשוקה מדבקת ובכריזמה של מי שנולד לשחק אותן. של מי שנולד לשחק שייקספיר. של מי שנולד למלוך בקהל שלו.

על הכישרון הייחודי של טיראן, ודאי כשחקן קלאסי, נאמר כבר הכול. אבל גם כישרונות ענק צריכים אתגרים רבי-משמעות כדי לסחוט מעצמם משהו מיוחד, וכניסתו לנעליהם של שני המלכים השייקספירים הללו במקביל, הוא אתגר שמאפשר לטיראן למתוח את גבול היכולת, ולהעמיד את הקהל שלו במרחק נגיעה ממונרך בשר ודם. פעם הוא נאיבי, פעם מניפולטיבי, פעם בן האלוהים, פעם פרי חלציו של השטן, פעם מלך מלידה, פעם שליט המשוח בדם, פעם כליל השלמות, פעם הוא מוגבל ומעוות. תמיד משכנע.

ריצ'רד השלישי אינו "סרט ההמשך" של ריצ'רד השני, ואף אין מדובר באב ובנו. מדובר בשני מחזות נפרדים המתארים כל אחד ימים אחרים במלחמות האצילים באנגליה של המאה ה-15, שכונו גם מלחמות השושנים - על שום סמליהן של המשפחות המתחרות על הכתר, לנקסטר ויורק. ריצ'רד השני הוא המלך שאיבד את כתרו לבן דודו הנרי משושלת לנקסטר (לימים הנרי הרביעי), שמרד בו לאחר שנושל מאדמותיו ומנכסיו. ריצ'רד השלישי הוא דוכס גלוסטר, אחרון המלכים לשושלת יורק, שרוצח את דרכו אל הכתר לאחר שמסכסך בין אחיו, מחסל את יורש העצר, אונס את אשתו ונושא אותה לאשתו שלו.

ריצ'רד השני הוא מלך טבעי שאינו יודע למלוך, שנוהג בנתיניו בגסות ובזלזול, ושמשוכנע שכוח עליון בידיו, השגחה אלוהית. ריצ'רד השלישי הוא מלך שלא שבדרך הטבע, ומי שאינו בוחל באמצעים על מנת לספק את יצרו החייתי לשלוט.

אף שמדובר בהצגות נפרדות עם התחלה, אמצע וסוף, הצגתן במקביל על אותה הבמה ובאמצעות אותו צוות, שנדרש לאתגר הייחודי, מייצר תמונת פוזיטיב ונגטיב של מלוכה מהי. שני צדיו של המטבע שדיוקן המלך טבוע בו, והבמאי ארתור קוגן נשאר נאמן לשוני ומייצר שתי הצגות שונות גם בשפתן התיאטרלית: בריצ'רד השני הוא דבק בשפה הקלאסית, ריצ'רד השלישי הוא פרשנות מודרנית.

ריצ'רד השני: קלאסית

עזבו את הקובייה הבימתית המייצרת תחושת מבצר (ערן עצמון), ועזבו גם את התלבושות התקופתיות (אורנה סמורגונסקי), שמגבילות את השחקנים לנוע בכבדות כמו עטו על עצמם שריון, ואפילו עוד קודם המשחק. אם צריך לזקק חוויה אחת למזכרת מריצ'רד השני היא הדממה באולם. קהל השותה בצימאון את הנוסח העברי מאת שמעון זנדבנק, ומתמוגג מכל רגע. הרמוניה מושלמת בין טקסט עילאי וביצוע מעולה.

בשבחי טיראן כבר הפלגתי בפתיח, אולם מה שהופך את ריצ'רד השני לחוויה כוללת ומשמעותית הוא השילוב בינו ובין הצלע השנייה במחזה, גיל פרנק בתפקיד אדיר כהנרי הטוען לכתר. פרנק, שחקן עם קול עבה וכריזמה בימתית סוחפת, מייצר צלע שווה בעוצמתה לזו של טיראן, כראוי לקרב המלכים שמתנהל ביניהם. תמונת הסיום שבה הנרי-פרנק אוחז בריצ'רד-טיראן המת בתנוחת עובר, מספרת את הסיפור כולו ומצליחה לרגש.

ריצ'רד השלישי: מודרנית

הקובייה המבצרית הסגורה מריצ'רד השני, שסימנה את שלטון המלך והתהדרה בהשגחה מלמעלה, מתרופפת לה כבר בתפאורה שמזמנת ריצ'רד השלישי. פיגומים כעורים ועליהם יריעות ניילון נשלפות, עדות לתככים ולמזימות שעתידים להתרחש. גם העריכה המוזיקלית הפכה מגוונת יותר, ועמה גם התלבושות והאביזרים ברוח ימינו אנו.

טיראן, במעיל המאזכר את תפקידו כקצין הנאצי קיטל ב"גטו", משמש הן כמספר, שפורס בפני הקהל את מזימותיו ביתר פירוט, והן כמוציא לפועל שלהן, והתוצאה היא קרקע פורה לוואן-מן-שואו. טיראן, שנראה מאוד נהנה לשחק את הנבל, מספק את הסחורה תוך שהוא נהנה גם מפרשנות משוחררת יותר לנוסח העברי הנהדר של המשורר מאיר ויזלטיר.

זה הזמן לציין כמה משחקני המשנה שהשאירו חותם מיוחד: יוסי גרבר הוותיק והמקסים, הלנה ירלובה הנוגה, דודו ניב שמספק רגעים רבים של משחק משובח, ואלי גורנשטיין, שמעצב בריצ'רד השלישי את דמותו של סר ג'יימס טירל כגרסה אופראית ללוקה ברצי, הלו הוא המחסל בסאגת "הסנדק". גורנשטיין מסתובב כמו גנגסטר, עם סטריאו ושיער פרוע, בדמות כל-כך מופרכת עד שאי אפשר שלא להתאהב בה. בתמונה היפה של ההצגה הוא מנגן באך בצ'לו, וחותך את גרונו של הדוכס בקינגהאם באקורד הסיום.

אפילוג: שייקספיר מאוהב

לסיכום, הבמאי ארתור קוגן רושם הישג מרשים, כמו גם הקאמרי שמצדיק את מעמדו כתיאטרון המוביל בארץ כיום. אפשר בהחלט להגיע רק להצגה אחת מבין השתיים, אבל אני מנחש שמי שיגיע לאחת, לא יעמוד בפיתוי להגיע גם לשנייה. אם צריך לדרג ביניהן הרי שריצ'רד השני הוא ביצוע שלם יותר, אולם בשני המקרים מדובר בביצועים מעולים, שהשילוב ביניהם הוא שיוצר חוויה הגדולה מסך חלקיה. אל תחמיצו.

"ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי" מאת שייקספיר, בימוי: ארתור קוגן, הקאמרי"