גסות-הרוח של אמנון דנקנר וקיצוניותו הבלתי נשלטת של פרופ' דניאל פרידמן עשו לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שירות דוב. אלמלא שניהם, המסר העיקרי שיצא ממחנה אולמרט לאחר מתן הכרעת דינו בבית המשפט המחוזי בירושלים בשבוע שעבר היה עולה מדבריו של עו"ד אלי זהר, הנהנה מחזות מכובדת ומדימוי ממלכתי. אף שבעיקרו של דבר, המהות היא אותה מהות.
המסרים העיקריים שדובריו של אולמרט פימפמו לאחר הכרעת הדין היו גירסה משודרגת לטענות שהועלו מאז תחילת חקירת המשטרה: שהמשטרה והפרקליטות רודפות את אולמרט, שלא היה יסוד להגשת כתב אישום, שהבקשה לעדות מוקדמת היתה שערורייתית, שפרקליט המדינה משה לדור עשה שימוש לרעה בכוחו כדי להוריד מכהונתו ראש ממשלה מכהן. שלדור צריך להתפטר, ושצריך לערוך בדיקה חיצונית לפרקליטות כדי לצמצם את כוחה לפעול נגד הדרג הפוליטי הנבחר.
אלה טענות חריפות, עזות-מצח, גם כשהן נשמעות מפי פרקליט מכובד, רגע אחרי שלקוחו, ראש ממשלה לשעבר, הורשע חלקית באישומים שעניינם טוהר המידות. אבל דנקנר, שהתייצב בבית המשפט המחוזי, כמו חברים אחרים של אולמרט, שש להתראיין מול כל מיקרופון ומצלמה שייקרו בדרכו, הפך להיות אייקון ההשתלחות חסרת המעצורים של מחנה אולמרט בפרקליטות, רגע אחרי הצהלה הראשונית, ועוד לפני שהספיק להתעמק בפסק הדין.
קריאתו של דנקנר לפרקליט המדינה לדור להתאבד, בעוד שחבריו למחנה הסתפקו בקריאה ללדור להתפטר, חשפה את המזימה השקופה של אולמרט ודובריו להפוך את אישומיו הפליליים, לרבות הרשעתו באחד האישומים, לדו-קרב פרסונלי, אולמרט מול לדור.
פרידמן, שאותו מינה אולמרט בזמנו להיות שר המשפטים במטרה לקעקע את כוחה של מערכת המשפט לפעול להדברת השחיתות בקרב נבחרי הציבור, הציב בקריאתו ללדור להתפטר את המהלך של אולמרט ואנשיו בהקשר הציבורי הראוי. לא ביקורת עניינית על הפרקליטות מתוך ניסיון לשפר את פעולתה לקראת האתגרים העומדים בפניה, אלא הכרזת מלחמה על התביעה הכללית כדי להחלישה, לרפות את ידיה, לכרסם בכוחה. כדי שזו לא תדרוש קלון וענישה מחמירה ולא תבקש לערער על הזיכויים בתיק אולמרט, שתצמצם את היקף האישומים בתיק הולילנד, ושתרעד מחשש לקראת ההחלטה הסופית בתיק השר אביגדור ליברמן.
חובר לאויבי שלטון החוק
התמוה מכל התוקפים והמשתלחים בפרקליטות, רגע לאחר הכרעת הדין, הוא ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד דורון ברזילי, שפנה למחרת פסק הדין לשר המשפטים, יעקב נאמן, וליועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, בדרישה להקמת "ועדת בדיקה חיצונית ובלתי תלויה" לבחינת התנהלות הפרקליטות בתיק אולמרט.
הוא עשה זאת כמובן "על מנת לחזק את הפרקליטות", ובמסגרת זו קרא להעניק לאותה ועדה חיצונית סמכות להסיק מסקנות אישיות נגד בעלי התפקידים בפרקליטות. ברזילי פסק, עוד בטרם בדיקה כלשהי, כי הביקורת שנשמעת על פסק הדין היא "ביטוי להתנהלות בלתי הולמת של גורמי אכיפת החוק".
אם הייתה למישהו תקווה שדרישתו המופרכת של ברזילי תזכה להתייחסות רצינית, היא התפוגגה במהירות הבזק. היועץ המשפטי וינשטיין מיהר לגנות את "ההתקפה האישית משולחת-הרסן נגד פרקליטים העושים מלאכתם במקצועיות, ביושרה ובלא מורא - וכזה הוא פרקליט המדינה לדור".
מהעבר השני, ראשי 5 המחוזות בלשכת עורכי הדין הזכירו לברזילי כי כאלף מחברי הלשכה הם אנשי הפרקליטות עצמם, שאמורים לראות בה בית מקצועי ולא גורם עוין החובר לאויבי שלטון החוק. במכתב ששיגרו השבוע 5 ראשי המחוזות ליו"ר ארגון הפרקליטים הארצי, עו"ד הדס פורר-גפני, הם העניקו גיבוי לפרקליטות המשמשת "מבצר להגנה על שלטון החוק בישראל". מסמך מעודד - גם אם המוטיבציה שהובילה לשליחתו נעוצה בפוליטיקה הפנימית בלשכה.
הכרעת הדין אינה משכנעת
את הדברים הבאים אציין בקיצור, שכן הם ראויים להעמקה נפרדת. הכרעת הדין של שופטי בית המשפט המחוזי, מוסיה ארד, יעקב צבן ומשה סובל, אינה משכנעת. בחלק מהאישומים היא נראית כתפורה בתפרים גסים, הכוללים חיבור שורת קביעות עובדתיות חמורות למסקנה סופית תלושה. במקומות אחרים הוצב הרף במקומות מסוכנים, המשדרים מוכנות לספוג התנהלות מושחתת של נבחר ציבור, הפוגעת בערכים מוגנים שהמשפט בא להגן עליהם, בלא כל תוצאה.
העבירה של הפרת אמונים נעה בין הספירה המשמעתית-אתית לבין עבירות חמורות יותר, כגון שוחד. כשמדובר בפקידי ציבור יש בכך היגיון. לא כל ניגוד עניינים הוא פלילי, לא כל פגיעה בטוהר המידות מחייבת סנקציה פלילית. מעשים חמורים פחות מנותבים לטיפול משמעתי. אצל נבחרי ציבור, פוליטיקאים, במקום דין משמעתי וקוד אתי יש חור שחור. זה החור שדרכו הצליח לחמוק אולמרט מהרשעה מלאה.
ההחלטה בשאלת הערעור תצטרך להיות מנותקת משיקולים של יוקרה מוסדית. גם במחיר של ביקורת מקרב תומכי אולמרט, על כך שהתביעה הכללית אינה יודעת להפסיד בכבוד, ושהיא רודפת את ראש הממשלה לשעבר בכל הכלים שלרשותה, תיק אולמרט חייב להיות מונח על שולחנם של שופטי העליון, לצורך הכרעה הן בהיבט הנורמטיבי הכללי והן בעניינו הקונקרטי.
העיתונות והזיכוי: התמסרות מוחלטת להלכי הרוח שהשליטו יחצ"ניו של אולמרט
האם התקשורת צריכה לערוך חשבון-נפש על האופן שבו טיפלה בפרשיות אולמרט, נוכח זיכויו מרוב האישומים? זו שאלה מורכבת, המצריכה דיון רציני, ולא מתלהם.
הזיכוי בשתי הפרשיות המרכזיות - מעטפות הכסף מטלנסקי וראשונטורס - תפס את העיתונאים בהפתעה. לא רק אותם. גם את הפרקליטות, גם את הסנגורים, גם את אולמרט עצמו.
עוצמת ההפתעה, בשילוב עם התמסרות גמורה, במהלך השידור החי מבית המשפט, להלכי-הרוח שהשליטו יחצ"ניו של אולמרט, טישטשו ביממות הראשונות את העובדה שאולמרט לא רק זוכה - אלא גם הורשע. שהזיכוי איננו מלא וגורף, אלא זיכוי מחמת הספק; ושיש בהכרעת הדין אין-ספור קביעות עובדתיות ונורמטיביות שהיו גורמות לאדם עם עור עבה פחות משל אולמרט, להסמיק מבושה.
לעיתונות יש תפקיד משולש בסיטואציה המשפטית, בסיקור הליכי החקירה והמשפט, כולל הכרעת הדין. התפקיד האחד הוא לשמש פלטפורמה לטענות הצדדים. לשדר ולכתוב מה טוענת הפרקליטות, מה אומרים אולמרט וסנגוריו. להביא דברים בשם אומרם.
התפקיד השני הוא לתאר את המציאות המשפטית: מה בדיוק נקבע על-ידי הגורם המוסמך בכל אחד מהשלבים - מה הם ממצאי המשטרה והמלצותיה, מה הם האישומים הכלולים בכתב האישום שלגביהם הוחלט שיש ראיות, מה הן הכרעותיו של בית המשפט.
התפקיד השלישי הוא הקשה מכולם, אך גם החשוב ביותר: לספק תמונה של המציאות העובדתית בנפרד מהאמת המשפטית שהוכרעה בבית המשפט. לנסות לתאר את שאירע במציאות גם אם בית המשפט החליט לזכות את הנאשם בשל ספקות סבירים או נימוקים משפטיים אחרים.
כך למשל, כשאולמרט הצהיר כי "אין מעטפות כסף, לא היו מעטפות כסף", התקשורת שידרה את הדברים, בהתאם לתפקידה הראשון כפלטפורמה. באותה נשימה היה עליה להזכיר כי אמירות אלה מופרכות, גם מול המציאות המשפטית - בית המשפט קבע את ההיפך בפסק הדין - וגם מול המציאות העובדתית.
כשם שהחלטת בית המשפט לזכות את אולמרט מפרשות ראשונטורס וטלנסקי אינה מעידה כי הגשת כתב האישום נגדו הייתה משוללת יסוד, כך גם הכרעת הדין אין פירושה שהתקשורת הזדרזה להרשיע את אולמרט.
השאלה אם מבחינה ציבורית אולמרט עשה לאורך שנים מעשים פסולים ראויה לבחינה נפרדת, על יסוד רף נורמטיבי ציבורי גבוה יותר מזה של המשפט הפלילי שעליו אמון בית המשפט. שאלה זו נשארת תלויה ועומדת גם לאחר הזיכוי מחמת הספק, ועל אחת כמה וכמה נוכח האפשרות שהפרקליטות תערער לבית המשפט העליון.
לקח אחד בכל זאת מוטב להפנים: גם אם מידת השכנוע בחומרת מעשיו של אולמרט הייתה בעלת בסיס איתן, מידת הביטחון העיתונאי בהרשעתו הצפויה הייתה ראויה כנראה ליחס ספקני יותר.