חלפה שנה מאז פרצה המחאה החברתית והיו רבים שמיהרו להספידה. מספר המפגינים הנוהר אל כיכרות הערים, ציינו הספקנים, ירד באופן דרסטי ומלחמות אגו איימו להכחיד את שארית התום שאפיינה את פעילי המחאה בראשית דרכם. והיו גם שהלינו כי המחאה נוטה להיות קקופונית. הם שבו ודרשו שהמחאה תתמקד במספר תביעות מצומצם. והיו אחרים שטענו שהמחאה איבדה את דרכה.
היה זה הדיון הציבורי הסוער סביב חוק טל שאיים להסיט את המחאה מתביעותיה המקוריות. במקום לדבוק במאבק עיקש לשינוי השיטה הכלכלית מן היסוד, החלו פלגים בתוכה לקדם סדר יום מסורתי המעלה על נס את העיקרון של שוויון בנטל. זהו עיקרון חשוב, אבל לא הוא זה שגרם לאנשים לצאת אל הרחובות.
למרות כל המשוכות שעמדו בפניה, המחאה החברתית חיה ונושמת. על פניו, מבחן הבגרות שלה הוא ההתמדה, והיא צולחת מבחן זה בהצלחה יתרה. היא הצליחה להתמקם היטב בתודעה הציבורית ולהבטיח התגייסות מתמשכת של פעילי מחאה רבים לאורך השנה, כאשר הדגל המרכזי שלה נותר בעינו. אך הסוד להצלחתה, מצער לומר, הוא המציאות החברתית הקשה על מפגעיה החברתיים הרבים. אנחנו נוכחים לדעת שאין כבר בידם של ספינים תקשורתיים להסיח דעתו של הציבור ממציאות זו.
מבעירים עצמם לדעת
הציבור אינו מסתפק בכך שקברניטיו עושים לילות כימים כדי להבטיח את ביטחונו הפיסי, הוא תובע מהם להפנות מאמצים ומשאבים דומים הדרושים כדי להבטיח את ביטחונו הכלכלי. שכן, מה ערכה של ההגנה הצבאית שהמדינה מעניקה לאזרחיה אם היא מפקירה אותם לכוחות שוק שלוחי רסן? מה ערכה של הגנה מסוג זה אם היא פועלת לפירוקה של רשת הביטחון הסוציאלי שתפקידה לאפשר לרבים להתקיים בכבוד?
מה ערכה של הגנה מסוג זה אם מוסדותיה הציבוריים פוגעים בזכויות הבסיסיות של מאות אלפי אזרחים, מתעמרים בהם ואף גורמים לאחדים מהם להבעיר עצמם לדעת בפעולת מחאה נואשת? כמה פעולות מחאה טרגיות מסוג זה נדרשות כדי להבין שאין מדובר ב"טרגדיות אישיות"? כמה פעולות נואשות מסוג זה נדרשות כדי שנבין שהן תוצאה ישירה של מדיניות כלכלית שיטתית הממיטה חורבן ועזובה על המרקם החברתי שלנו?
חז"ל תבעו את האמרה: "עני משול למת". ואם אמת בפיהם, יוצא שמשאבי המדינה הרבים המופנים בקנאות כה גדולה לביטחונם הפיסי של אזרחיה הם חסרי כל חשיבות במקרה של "המתים החיים" ההולכים ומתרבים בקרבנו. הם אולי לא ימצאו את מותם הממשי בעקבות פגיעה של קסאמים, גראדים, טילים בליסטיים, ופעולות איבה מסוג אחר, אך ממשלת ישראל דנה אותם לעוני מחפיר ולמצוקה מנוונת - למוות כלכלי.
אוכלוסיות אלו, המאכלסות בעיקר את הפריפריה החברתית והגיאוגרפית של ישראל, צריכות לעמוד בראש מעייניה של תנועת המחאה. יש להפעיל כל לחץ אפשרי על הממשלה כדי שתעניק פתרונות מיידיים למצוקות החברתיות שלהן.
עם זאת, על הציבור לדעת כי אנחנו עושים מחאה - לא מהפכה. באנו להביס את השיטה - לא להציב גיליוטינה במרכז העיר ולערוף את ראשי המשטר. מחאה מחייבת אורך רוח - תוצאותיה אינן מיידיות; מחאה מחייבת קואליציות ובריתות; היא אינה יכולה להיות טהרנית.
אופציות רבות לגיטימיות
בפני הפעילים עומדות אופציות רבות וכולן לגיטימיות: הם יכולים לפעול במסגרת מחאתית נטו. כלומר, לא לנהל משא ומתן עם נציגי השלטון אלא להתמסר לאקטיביזם נטו - צעדות, שביתות שבת, פלישה לבניינים נטושים, חסימת כבישים ועוד; הם יכולים לקיים הפגנות ועצרות ולהזמין אליהן פוליטיקאים, או לא להזמין אליהן פוליטיקאים; הם יכולים להקים תנועות חברתיות רחבות, שתפקידן לחנך לאקטיביזם ולמעורבות פוליטית; הם יכולים להקים מפלגות פוליטיות חדשות או להצטרף למפלגות קיימות. הדרכים רבות וכל עוד מטרתן לקדם את ערכיה של המחאה ויעדיה - חידוש הברית החברתית בין המדינה לבין אזרחיה - הרי זה משובח.
יש לזכור, תנועת הפנתרים קמה בשנת 1971. מחאתם הביאה לשינויים משמעותיים במדיניות החברתית של הממשלה, אך היא לא גרמה למהפכה. מחדל יום הכיפורים של 1973 הביא להדחת הדרג הפוליטי של מפלגת העבודה - אך הוא לא הביא למהפכה.
בשנת 1977 היה מהפך - לא מהפכה. עלינו להיות נחושים וסובלניים. מהפכה לא תהיה, אך אנו נסתפק בשינוי יסודי של השיטה האחראית למציאות החברתית הקשה שבה חיים רבים מאזרחי ישראל, רבים מדי.
הכותב נמנה עם ראשי צוות המומחים המייעץ למובילי המחאה החברתית