איל ברקוביץ' ("הקוסם"), חיים רביבו ("רביבו"), מיקי ברקוביץ' ("נולד כדי לנצח"), שלמה שרף ("בשפיץ"). זהו. חמש אוטוביוגרפיות הצליח הספורט הישראלי לייצר בשישים שנה. מי שנחשף לאותן אוטוביוגרפיות מצא בהן בעיקר רגעי כתיבה מביכים, ו"גילויים" שמסכמים בעיקר את מה שכבר נכתב על אותם ספורטאים בעיתונות הספורט.
ליעל ארד לקח 20 שנה מאז אותה מדליה ישראלית ראשונה במשחקי ברצלונה 1992, לפני שהחליטה להוציא השבוע את הסיפור שלה ("המדליה האולימפית הראשונה!") . במה הוא שונה מאוטוביוגרפיות קודמות? קודם כל הפלטפורמה. כמי שעוסקת ומתפרנסת מהעולם הווירטואלי של הילדים (יו"ר הסטארט-אפ מוגובי, ובעבר מנכ"לית PMI שאחראית בין היתר לחדירת המותג וובקינז לישראל), מדובר באוטוביוגרפיה בת 150 עמודים שיצאה בפורמט דיגיטלי בלבד, בחינם. אין נייר ואין קידום מכירות בחנויות הספרים. "אין התבזות של למכור ספר ב-29 שקל", אומר ירון מיכאלי, היועץ המקצועי של הספר. היתרון: כמו בעולם הווירטואלי, הספר הזה יתרחב, ויכיל עוד ועוד תמונות או קטעי וידיאו מהקריירה של ארד.
למה ספורטאים ישראלים לא ממהרים לפרסם אוטוביוגרפיות, בעולם שבו כל שחקן בחו"ל בגיל 22-23 כבר מרגיש שיש לו הרבה מה לספר? "הרבה שנים הציעו לי לכתוב אבל הרגשתי שאין לי מה לחדש", מספרת ארד. "רק לפני שנה הרגשתי שיש מספיק פרספקטיבה למה שעברתי. הרבה ילדים עושים עליי עבודות לבי"ס כי אני נמצאת ברשימת הנשים המומלצות של משרד החינוך, שכוללת את חנה סנש וגולדה מאיר. וראיתי לפי השאלות של הילדים שאין להם באמת ארכיון לנבור בו, לא מופיעים שם הסיפורים האמיתיים של מה שקרה איתי".
מה התובנה המרכזית מהחזרה שלה לעבר? "אני לא בנאדם נוסטלגי, אם תיכנס אליי הביתה לא תיראה שום זכר לחיים הספורטיביים שלי. לא גביעים, ולא מדליות. הכל זרוק באיזה מקום בבוידעם. הילדים שלי מעולם לא ראו אותי מסתכלת בתמונות שלי מקריירת הג'ודו. אבל כשהלכתי לבית של אמא שלי נדהמתי מכמות החומרים שנכתבו עליי - היו שם 7-8 קלסרים מפוצצים בכתבות ותמונות. הכי הדהים אותי הלחץ התקשורתי המטורף שהיה עליי לפני האולימפיאדה ב-92'. ממש טלטל אותי באיזה סיר לחץ הייתי. אמרתי לעצמי - איך שרדתי את המתח והלחץ הזה? איך נשארתי בנאדם נורמלי אחרי כל החשיפה?"
"מלאכת מחשבת"
קטע אחד בספר נותן הצצה נדירה לעבודה של ספורטאי אולימפי. עבודת סקאוטינג מדוקדקת. מדובר בהכנות לאולימפיאדת ברצלונה ולקרב מול אלופת העולם הבלתי מנוצחת, הגרמנייה פרואקה אייקוף. "המאמן שלי דני ליאופולד ואני החלטנו להתכונן שנה לפני המשחקים לקרב מולה. היא היתה הג'ודוקא הטובה בעולם, והערכנו שבשלב זה או אחר אני אפגוש אותה", מספרת ארד. "ראינו עשרות קטעי וידיאו שלה במהלך השנה שלפני המשחקים, ועלינו על דפוס פעולה מאוד ברור שלה - היה לה תרגיל אחד שאיתו היא מנצחת. חלק גדול מהאימונים הקדשנו רק לתרגיל הזה. המאמן שלי היה מעמיד מולי שורה של בנים והיה מכריח אותי להיכנס למלכודת הספציפית שבה אייקוף לוכדת את היריבות שלה, בדיוק לאותה פוזיציה - כדי שהם יזרקו אותי כמוה. שנה שלמה בכיתי באימונים, מהכאב והתסכול של התרגיל הזה שאין לי מענה אליו. בסופו של דבר הצלחתי להגיע לרמת מוכנות טובה מאוד שבו אני באופן מודע מכניסה את עצמי למלכודת של אייקוף, אבל הופכת את המצב הזה לניצחון".
הפגישה עם אייקוף אכן התרחשה. "ביום הקרבות שלנו בברצלונה גיליתי שאם אתקדם כמו שצריך, אפגוש את אייקוף בחצי הגמר. אחרי כמה ניצחונות הגיע הרגע שלי מולה. וכאן נכנס העניין של הספר: כשאנשים רואים את הקרב הזה, הם לא מודעים שחצי הגמר היה מלאכת מחשבת של הכנות שנמשכו שנה שלמה, שכל הייעוד שלהם הוא איך אני אמורה להכניס את עצמי במודע לסיטואציה של נחיתות בקרב כדי להפתיע את אייקוף.
"כשהתחיל הקרב הרגשתי את העוצמה והכוח שלה. לא התמודדתי אף פעם מולה. פעם אחת בתחילת הקרב הכנסתי את עצמי למלכודת המתוכננת ויצאתי מזה לא טוב. אבל בפעם השנייה זה עבד, וגם בפעם השלישית (מתוך הספר: "כל כך הרבה פעמים חוויתי את הרגע הזה, שידעתי בדיוק מה עליי לעשות. בעוד היא מרימה אותי באוויר, ראיתי איך הכל קורה בהילוך איטי"). פתאום אתה יושב אחרי 20 שנה וכותב שנייה אחרי שנייה מה קורה בקרב הזה. הסיפור נותן לך הזדמנות לספר לאנשים את הדרך. ואני זוכרת את הקריירה שלי, והדרך לא היתה קלה. אנשים נוטים תמיד לפסוח על כל השלבים. אף אחד לא מתעמק בפציעות, באכזבות, בבכי, בלחץ. הסיפור הוא הדרך".
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.