6:30 בבוקר, מנהטן. בדרך ממרכז הסחר העולמי חלפתי ברכיבת אופניים זריזה על-פני חבניין הפלאזה ואולפני ה-CNN הניצבים מעברו השני של סנטרל פארק. ככל שמיהרתי לפדל לכיוון רחוב 89 וסנטרל פארק ווסט, הלכה וגברה בלבי התקווה שאספיק להגיע בזמן. שבע בבוקר לא נחשב למוקדם בתור, שכבר בשעה זו אמור להיות ארוך למדי. לצערי, לא טעיתי.
7:00 בבוקר, סנטרל פארק. אשנב הכרטיסים עדיין סגור, כמובן, אבל התור כבר ארוך וצפוף. משיחה קצרה עם חלוצי הממתינים התברר שהתור החל להתגבש ב-4:00 לפנות בוקר, רובו ממתינים למודי ניסיון משנים קודמות וממתינים למודי אכזבה מהשנה שעברה, שלא הצליחו להשיג כרטיסים למופע של שייקספיר בפארק.
המופע הזה הוא אחת האטרקציות הכי חמות בעיר. מדי שנה מתקיים בסנטרל פארק פסטיבל שייקספיר בפארק ומעלה שתי הפקות שמוצגות לקהל הרחב במשך חודשי הקיץ. ההפקה הראשונה היא תמיד מחזה של שייקספיר, והשנה נבחר "כטוב בעיניכם" בבימוי דניאל סאליבן ובכיכובה של השחקנית לילי רבה בדמות רוזלינד. ההפקה השנייה היא לאו דווקא שייקספירית. השנה מעלים שם את המחזמר "אל תוך היער" Into the) wood) מאת סטיבן סונדהיים וג'יימס לאפין, מחזה המבוסס על ספרו של ג'יימס לפין ומשלב דמויות ססגוניות מתוך אגדות האחים גרים, ביניהן שלגייה, אצבעונית וסינדרלה.
הסיבה להצטופפות הגדולה היא הכרטיסים המחולקים בחינם ביום ההופעה. יש יותר מ-1,800 מקומות באמפיתיאטרון בפארק, אבל מספר הקופצים על הכרטיסים גדול בהרבה. לכן צריך לעמוד בתור ולהמתין לרגע פתיחת אשנב הכרטיסים. משמאל לאשנב הכרטיסים עגלת שתייה קלה ונקניקיות, מימין לאשנב שביל קצר, ולמרגלותיו המוני משכימי קום. בתחושת תבוסה חלקית הלכתי אל סופו של התור כשאת צעדיי הפסימיים מלווים צלילי נגינת כנר קשיש שנדמה כאילו הלחין את מחשבותיי המלנכוליות. כעבור כמה מאות מטרים של הליכה מתעקלת בין מזרנים מרופטים, מאות שקי שינה צבעוניים, שמיכות, כריות וכיסאות, הגעתי אל סופו של התור. פרסתי שמיכה ירוקה ושלפתי קינדל.
המאבק על הפארק
כולי תקווה שג'וזף פאפ (Joseph Papp) המנוח, ההוגה והיוזם של פסטיבל שייקספיר בפארק, משקיף מלמעלה על התור הארוך ורווה נחת. לפאפ, מפיק ובמאי תיאטרון, היה חזון פילנתרופי: להקים מסגרת שבה יועלו מחזותיו של המחזאי המוערך ביותר בעולם, וויליאם שייקספיר, בפני ציבור רב ככל האפשר, ובחינם. בשנת 1954 יזם פאפ סיבוב הופעות של מחזות שייקספיריים בתיאטראות עלומי שם ברחבי ניו יורק. לימים התמקם פאפ באחד התיאטראות בלואר איסט סייד, ומשם, המעבר אל אחת המדשאות המרכזיות בסנטרל פארק היה כמעט מיידי. היו שהתנגדו נחרצות למהלך. ראש אגף הפארקים בעיריית ניו יורק, רוברט מוזס, דרש ב-1959 מפאפ לשלם עבור השימוש במדשאה, דבר שהביא לקרב משפטי מתוקשר בין השניים. פאפ זכה במשפט, ועמו גם בתקציב נאה לבניית אמפיתיאטרון ציבורי בסנטרל פארק. כך באו לעולם תיאטרון דלאקורט (Delacorte Theater) ופסטיבל שייקספיר בפארק. המחזה הראשון שהועלה היה "הסוחר מונציה", בערב 18 ביוני 1962, ובקיץ הזה חוגג הפסטיבל חמישים שנה של פעילות תוססת ופופולריות עצומה. כשמונים אלף איש מגיעים מדי שנה לצפות בהצגות המועלות בפסטיבל שייקספיר בפארק, ויותר מחמישים מיליון מאז ההצגה הראשונה.
זאת ועוד: כשם שהסנטרל פארק היווה השראה לבניית פארקים נחשבים ברחבי העולם, כך זכה גם פסטיבל התיאטרון לאחים קטנים ברחבי העולם. כיום מועלים מחזות של שייקספיר גם בפארקים בצרפת, בגרמניה, בקנדה, בסינגפור ובאוסטרליה, ואפילו באנגליה, מולדתו של המחזאי, נקלט המודל האמריקאי (וזה לא עניין של מה בכך בבריטניה).
גם בקרב השחקנים הפך תיאטרון דלאקורט ליעד נחשק בקריירה, ובמשך חמישים שנותיו עשרות שחקנים בולטים לקחו חלק במפעל החיים של פאפ, ביותר ממאה הפקות. בין הידועות שבהן: "המלט" עם סם ווטרסון, "אילוף הסוררת" בכיכובה של מריל סטריפ, "הנרי החמישי" של קווין קליין, "ריצ'רד השלישי" בכיכובו של דנזל וושינגטון, "הסערה" עם פטריק סטיוארט, "השחף" של נטלי פורטמן ו"הסוחר מונציה" בכיכובו של אל פצ'ינו.
11:00 בבוקר, התור לקופה. ארבע שעות חלפו ושעתיים נוספות נותרו לפתיחת הקופות. ככל שנקפו השעות התיידדתי עם שכניי לתור: זוג גמלאים תושבי האפר איסט סייד שמגיעים לכאן זו השנה השמינית ברציפות; חבורת סטודנטים בחופשת סמסטר מאוניברסיטת NYU; שתי תיירות ברלינאיות מקועקעות בנדיבות, שהגיעו עם המזוודות כי מחר לפנות בוקר הן על המטוס חזרה לגרמניה; טייל אוסטרלי שלא מבין מילה בעברית, אבל מאזין ליזהר אשדות כי פעם מזמן מישהי בהודו השמיעה לו וזה נשמע לו מגניב; שלושה ישראלים שעמדו בצירוף מקרים מוחלט ממש מאחוריי, ואני.
אלף ומאה הממתינים, ואני
12:00 בצהריים, התור לקופה. כדי להרוג את הזמן שנותר, עברו הממתינים מפעילות ורבלית סטטית לתורנויות של שוטטות בפארק, ביקור בדוכני הספרים המשומשים שעומדים למרגלות השדרה החמישית ואכילת נקניקיות, בייגלה חם, וופל בלגי ושאר תוספות עתירות קלוריות.
13:00 בצהריים, אשנב הכרטיסים. בדייקנות מופתית נפתח אשנב הכרטיסים בשעה המובטחת. כל הממתינים בתור הזדקפו בנחישות ונצמדו לגדר בסדר מופתי, כאילו עשו על זה חזרות כבר יומיים. גם הכנר הזקן עדיין מנגן. בסינרגיה מושלמת לחזונו של פאפ, חולקו מאות הכרטיסים לכל הממתינים. טוב, לא לכולם, רק לאלף ומאה הממתינים הראשונים, בהם שלושת הישראלים ואני. חמישים הממתינים הבאים בתור הסתפקו בכרטיסי סטנד ביי, שפירושם לשוב ולנסות את מזלם בשעה 18:00. אם יישארו כרטיסים מאלה שהוקצו להגרלה באינטרנט, אז גם הם בפנים.
20:00 בערב, הרגע הגדול. שערי האמפי נפתחו ומאות המאושרים החלו לתפוס את מקומם. היה זה המחזה התיאטרלי הכי נפלא שראיתי בחיי. ולא, אני לא מדברת על ההצגה עצמה, אלא על הדקות הקסומות שקדמו לה. בתוך דקות התמלאו 1,872 מושבי האמפי בסדר מופתי. את פנסי החשכת האולם החליפה שקיעה טבעית, שירדה על הקהל כמו שמיכת קטיפה אדומה ורכה.
על הבימה מינימליזם תיאטרוני שהוצב כאילו באקראי, בין עצים ירוקים ורוח שורקת. כשהשמש שקעה ומילות הטקסט החלו קולחות מפי השחקנים, נוצר קשר מיידי בינם לבין הקהל. אי-אפשר להסביר את זה. יש משהו מרגש בשילוב בין הטבע לבין אחת היצירות האנושיות הנפלאות ביותר, התיאטרון. וכשאתה יושב מול המיצג הבימתי המרתק הזה, תחושות התרפקות ועונג מציפות את הלב. כשההצגה הסתיימה והסתכלתי סביב, הבנתי שמה שמתרחש כאן הוא מיקרוקוסמוס של העיר ניו יורק. תמיד אותה העיר, אבל משתנה כל הזמן. אותם מחזות בני מאות שנים, שזוכים לפרשנות חדשה בכל פעם. אותו חזון, שממציא את עצמו בכל פעם מחדש. יש שיגידו שהייתה זו המתנה מוגזמת, יש שיגידו המתנה ראויה. תחליטו אתם, כטוב בעיניכם.
למי שלא השיג כרטיסים
שייקספיר בפארק הוא היהלום שבכתר, אבל בהחלט אינו האטרקציה החינמית היחידה בעיר (ועוד לא אמרנו מילה על אירועי התרבות בברוקלין ובברונקס). מי שלא השיג כרטיסים יוכל להתנחם באחד הפסטיבלים האחרים, שם לא צריך לעמוד בתור שעות לכרטיס:
פסטיבל הסרטים של HBO בבראיינט פארק: ימי שני בחודשים יולי-אוגוסט, מדי שנה מאז שנות ה-90 ועד היום. פתיחת שערי הפארק: 17:00. הקרנת הסרט: 21:00. הפארק ניצב לגבה של הספרייה העירונית הגדולה ביותר בניו יורק, ברחוב 42 בין השדרות החמישית והשישית.
קצת היסטוריה: בשנת 1823 יועד הפארק להיות בית קברות לעניים. בשנת 1840 הועברו אלפי הגופות לבית קברות אחר, ושבע שנים אחר כך נפתח הפארק לציבור הרחב. בשנת 1884 נקרא שמו בראיינט פארק כדי להנציח את זכרו של המשורר האמריקאי וויליאם קולאן בראיינט, שנלחם רבות למען הקמת פארקים פתוחים לתושבי ניו יורק, שעד 1850 נאלצו לפרוס שמיכה על מדשאות בתי הקברות בעיר בשל מחסור במקומות בילוי פתוחים. www.bryantpark.org
פסטיבל אמנויות ברוקפילד: הפסטיבל מציג למעלה מארבעים מופעים (קונצרטים, סטפס, מחול ומוזיקה) בארבעה מוקדים בעיר, מדאון טאון מנהטן ועד למיד טאון: מערבה ממרכז הסחר העולמי, מאחורי המגדל של גולדמן סאקס ליד מעגן היאכטות; בפינה הדרום מזרחית למרכז הסחר העולמי, מול טריניטי פארק (פארק מחאת האוהלים האמריקאית); בקצה רחוב ווייטהול, ליד מנחת המסוקים של וול סטריט; מול בראיינט פארק, ברחוב 42 והשישית. המופעים מתקיימים בכל קיץ עד סוף אוגוסט, בכל שעות היום. www.ArtsBrookfield.com