"הורדתי מסים רבים", אמר ראש הממשלה בנימין נתניהו, "ועכשיו העליתי קצת". ואמנם, הורדות המסים הבלתי-אחראיות שלו משקפות את בעיית היסוד של המדיניות הכלכלית שהוא מנהיג שנים רבות.
מדיניות זו היא שאחראית לבור שנפער בתקציב המדינה; היא זו שיצרה חור בדלי בתקציב. יתרה מזאת, היא זו שהוציאה במהלך השנה האחרונה מאות-אלפי מוחים אל כיכרות הערים ואל רחובות הארץ. אמנם מיקוד הדיון בבור התקציבי מחויב המציאות, הוא דורש פתרונות מיידיים, אך אסור שהוא יסיח את הדעת מהבעיות המבניות של הכלכלה הישראלית.
הנתונים המטרידים
אחת הבעיות המבניות של הכלכלה הישראלית היא החלוקה האי-שוויונית מפירותיה של הצמיחה הכלכלית שממנה נהנה המשק בשנים האחרונות.
ביצועיה של הכלכלה הישראלית בשנים אלו מרשימים: צמיחה בשיעורים גבוהים, גידול בהכנסה ליחיד, יחס סביר של חוב מול תוצר ושיעורי אבטלה נמוכים, וזאת בהשוואה למדינות מפותחות. אך למול נתונים אלה הולכים ונערמים נתונים אחרים, חמורים ביותר, המעידים על התרחבות מעגלי העוני, על פערי שכר מהגדולים בעולם המערבי, ועל גידול במספר העובדים העניים. כלומר, אלה שכניסתם לשוק העבודה אינה גואלת אותם מעוני.
הנה מקצת הנתונים המטרידים שמספקת רשות המסים:
- מחצית מהמועסקים במשק משתכרים פחות מ-5,812 שקל ברוטו בחודש - ושכרם של 75% מהעובדים נמוך מ-10,243 שקל בחודש
- כ-25% מהעובדים מקבלים שכר נמוך מ-3,451 שקל ברוטו בחודש - פחות משכר המינימום, שהוא כ-4,100 שקל ברוטו בחודש.
- נתונים אלה עולים בקנה אחד עם הממצא המדאיג הקובע כי מ-2001 ועד 2010 גדל התוצר לעובד בישראל ב-9%. לעומת זאת, השכר הריאלי בשנים אלו ירד ב-3.5%.
הירידה בשכר הריאלי מקטינה באופן ניכר את כוח הקנייה של העובד. על כך יש להוסיף את המדיניות הכלכלית של הממשלה, שבבסיסה הורדת משקלה של הממשלה בתוצר, מדיניות הגורמת לנסיקה דרסטית ביוקר המחיה.
זה שנים ארוכות, ובמיוחד מ-2003 ואילך, ממשלת ישראל מחויבת להורדת המס על עבודה ועל הון, דבר המקטין באופן דרסטי את הכנסותיה, ולהורדה בהתאם של הוצאותיה לשירותים חברתיים.
כלומר, לא זו בלבד שהורדה זו פגעה באיכותם של שירותים אלה, היא העלתה באופן ניכר את החלק של מעמד הביניים ושל השכבות המוחלשות במימון שירותי הבריאות, החינוך, הדיור והרווחה שלהם הם נזקקים.
יש לזכור, כי הירידה בהוצאות הממשלה לשירותים החברתיים אינה מעידה על מפגע תקציבי שעליו אין לממשלה כל שליטה; זוהי למעשה תוצאה הכרחית ומתבקשת של המדיניות שבה היא נוקטת. מדיניות זו ששווקה לציבור תחת המטפורה של האיש השמן (המגזר הציבורי) הרכוב על גבו השחוח של האיש הרזה (המגזר הפרטי), הביאה להרס ולחורבן של השירותים החברתיים.
העלאת שיעור המס היא צעד חיובי
המסקנה מדברים אלה ברורה. בין הגורמים המרכזיים ביותר לעלייה ביוקר המחיה הוא ירידת השכר והנסיקה בעלויות הנופלות על גב העובדים, הכרוכות במימון השירותים החברתיים שלהם הם נזקקים. וכך, לא זו בלבד שיש להבטיח שכר הוגן ועדכני לעובדים, יש להגדיל באופן ניכר את המימון הציבורי של השירותים החברתיים.
יעד זה מחייב את אימוצה של מדיניות מיסוי אחרת מזו הנהוגה על-ידי ממשלת ישראל. יש להגדיל את המיסוי הישיר על בעלי השכר הגבוה במשק, יש להגדיל באופן משמעותי את מס החברות, ויש לבטל את הפטורים הרבים הניתנים ברוחב לב מופלג לחברות ולתאגידים.
יש שיאמרו שמדיניות זו תפגע בצמיחה הכלכלית. לקביעה זו אין אסמכתאות. רבות ממדינות ה-OECD, שבהן שיעורי המס הישיר גבוהים מאלה הנהוגים בישראל, מצליחות לשלב בין צמיחה כלכלית לשוויון, בין שגשוג כלכלי למימון נרחב של השירותים החברתיים על-ידי המדינה.
הנכונות של ממשלת ישראל להעלות את שיעורי המס, ולו במעט, היא כבר צעד חיובי בכיוון הנכון. אך האופן שבו היא מבקשת להתמודד עם הפער התקציבי בין הכנסותיה לבין הוצאותיה מלמד שהיא נחושה להתמיד במדיניות שתביא את המשק הישראלי אל עברי פי-פחת.
תמהיל המסים שאותו היא מבקשת לאמץ מורה על הטיה עקבית המעדיפה את האינטרסים של המגזר הפרטי על אלה של הציבור הרחב. לצד הגדלה מתונה בשיעורי המס על חברות ובעלי שכר גבוה, היא מניחה את רוב הנטל על מעמד הביניים ועל השכבות החלשות, וזאת באמצעות קיצוץ תקציבי רוחבי והעלאה של שיעורי המע"מ, המצטרפים לעליות במחירי הדלק, החשמל, הסיגריות והאלכוהול.
מדיניות זו, שבמרכזה סירוב להעלות את שיעורי המס הישירים באופן משמעותי, תביא למשבר פיסקלי חמור, שכן היא תגדיל את החור בדלי; היא תגדיל באופן ניכר את הפער בין הכנסות המדינה להוצאותיה. יתרה מזאת, היא תעלה אף יותר את יוקר המחיה ותחריף אף יותר את הפערים בין שכבות האוכלוסייה השונות.
הכותב נמנה עם ראשי צוות המומחים המייעץ למובילי המחאה החברתית