במארס 2011 נשלחה הצלמת המוערכת לינסי אדריו למשימה עיתונאית בלוב יחד עם עוד 3 עיתונאים אמריקנים מטעם העיתון "ניו-יורק טיימס". במהלך הקרבות נתפסו חברי המשלחת, לאחר שהנהג שלהם סטה בטעות מהדרך המתוכננת והגיע אל מחסום שאויש על-ידי אנשיו של קדאפי. עם שחרורם סיפרו אדריו וחבריה כיצד הנהג הוביל אותם בהיסח דעת לכיוון נקודת ביקורת שנשלטה על-ידי אנשי המשטר.
"צעקתי לנהג 'תמשיך לנסוע, אל תעצור! אל תעצור!'", סיפר הצלם טיילר היקס. "ידעתי שאם יעצרו אותנו, יהיו לכך השלכות חמורות".
בעת השחרור חשפה הצלמת את המאורעות מעוררי האימה שחוותה וסיפרה כי נהגו בה באכזריות ובמהלך 6 הימים שבהם שהו בשבי, הוכו היא וחבריה ללא הרף. "הם איימו עלינו שיערפו את ראשינו ויירו בנו", סיפרה אדריו שעות ספורות לאחר שחרורה, והוסיפה כי אחד מנאמניו של קדאפי היכה בה בפרצוף מיד לאחר שהיא ועמיתיה הוצאו בכוח ממכוניתם בנקודת הביקורת שבסמוך לעיר אג'דביה. "התחלתי לבכות, והוא צחק עליי". אחד האנשים שהיו במקום אחז בשדיה, במה שלדבריה היה תחילתה של התעללות מינית שנמשכה 48 שעות. "היו שם הרבה מישושים - כל אדם שהיה איתנו במגע הרגיש צורך למשש כל אינץ' בגופי".
התקיפה המינית של הצלמת האמריקנית לא הסתיימה בכך. לאחר שהועברה עם עמיתיה מאזור אג'דביה, אחד מנאמני קדאפי החל ללטף את ראשה, ואמר לה שוב ושוב שהיא הולכת להיהרג. "הוא ליטף לי את הראש בצורה חולנית ואמר 'את הולכת למות הלילה. את הולכת למות הלילה". אחרים, העידה, נגעו שוב ושוב באיבריה המוצנעים.
- מה היה הרגע המפחיד ביותר בחוויה הזו?
"הרגע המפחיד ביותר היה מיד בהתחלה", מספרת אדריו בראיון בלעדי ל"ליידי גלובס". "לא ידענו אם הם יהרגו אותנו. הם הפנו אותנו לכיוון האדמה בסגנון של הוצאה להורג וניהלו דיון, תוך שנשקיהם מכוונים לראשינו, אם להרוג אותנו או לא.
"אירוע מפחיד אחר היה כשהם לקחו אותנו לטריפולי. החיילים היו אז אגרסיביים במיוחד. הם כיסו את עינינו וקשרו את ידינו עם אזיקים, ובזמן הטיסה קשרו גם את קרסולינו ופרקי היד".
- העבודה שלך מציבה אותך באזורי עימות קשים. יותר מזה, זו אינה הפעם הראשונה שעברת התעללות מינית בשל כך.
"אי-אפשר באמת לעצור את זה. מניסיוני, הפתרון הטוב ביותר הוא להיות שקטה וכנועה, ואני תמיד מסיימת בזעקת פחד. אם אני מתנגדת, הם רק נעשים עצבניים יותר. בסיטואציה מעין זו אני בדרך-כלל אומרת להם שזה נוגד את האסלאם לגעת באשתו של גבר אחר. בהרבה מקרים אדם אחר, עם מצפון, אולי חייל, עוצר אותם".
- תארי את רגע השחרור.
"נאמר לנו שנשוחרר, אבל חששנו שזה לעולם לא יקרה. הרי לא היה להם שום תמריץ לעשות זאת, וכשבוי אין לך שום כוח. אבל לבסוף זה קרה, כנראה כתוצאה ממאמצים דיפלומטיים מצד הממשל האמריקני והממשלה הטורקית. "הובאנו לשגרירות הטורקית והאנשים שם היו נהדרים כלפינו. הם עשו הכול כדי שנרגיש טוב ושנרגיש בבית, וכל אחד מאיתנו יכול היה להתקשר הביתה. ביום שלאחר מכן הוסענו לגבול עם טוניסיה ואנשים חיכו לנו שם".
- חשבת פעם לעזוב את המקצוע? לא לשלם את המחיר הזה יותר?
אדריו צוחקת ואז עונה: "לא. אני מספיק מאמינה במה שאני עושה, ולמרות שהיו הרבה מקרים אומללים, אני חושבת שזה חשוב לספק עדויות לאירועים שבהם נעשית ההיסטוריה. אנשים צריכים להיות מחויבים לפעולותיהם, בייחוד במלחמה, אבל עיתונאים משלמים על כך מחיר. בשנה שעברה איבדתי 5 חברים וקולגות בלוב ובסוריה, והנהג שלי נהרג בלוב. ב-2009 עברתי תאונת דרכים בפקיסטן, שגם בה נהג שלי נהרג (באותה תאונה נשברה לאדריו עצם הבריח). בפעם אחרת נקלעתי למארב של הטליבאן וב-2004 נחטפתי בעיר פאלוג'ה שבעיראק. לעתים, אם אני מרגישה שאני צריכה פסק זמן, אז אני לוקחת אותו".
שביל הבריחה
בלי רקע רשמי של לימודי צילום, אדריו הפכה בשנים האחרונות לאחת מצלמי העיתונות המוערכים בעולם. בשירות "ניוזוויק", "טיים מגזין" ו"הניו-יורק טיימס" היא סיפקה תמונות איקוניות מאירועי התופת בדרפור, פקיסטן, אפגניסטן, עיראק, לוב ואזורי עימות נוספים.
"אני אוהבת לתעד אנשים אחרים. זה מאוד חשוב לעשות את זה, להיות שם כשזה קורה", היא מסבירה את מה שמניע אותה להגיע למחוזות שמהם לרוב אנשים מבקשים להימלט. "זה עוזר מאוד בנושאים הומניטריים, וסוריה היא דוגמה טובה לכך. אלפי אזרחים נהרגים שם, תיעוד המאורעות במדינה הזו חשוב מאוד".
לא רק רצון לתיעוד ההיסטוריה ממריץ אותה, אלא גם לעורר מודעות למצב זכויות הנשים בעולם המתפתח. כך, בעצם, גם נולדה משימת הצילום הקרבית הראשונה שלה, כשבשנת 2000 היא יצאה לאפגניסטן, אז עוד תחת שלטון הטליבאן.
"הייתי מאוד צעירה, ורציתי לראות איך חיות נשים תחת שלטון הטליבאן. חסכתי כסף ונסעתי לשם בעצמי. כאישה יכולתי להיכנס לבתיהן של הנשים המקומיות, לבתי ספר ולבתי חולים. זה היה מאוד חשוב להראות איך חיות ומדוכאות נשים תחת השלטון הזה. זה היה מורכב, כי תחת שלטון הטליבאן היה לא חוקי לצלם".
- איך את מתארת את היחס לנשים במדינות האלה?
"כעיתונאית זה לא תפקידי לשפוט. אפגניסטן, למשל, היא אזור שבטי עתיק, וכמערבית, עם כל החופש שיש לי, קשה לשפוט מציאות כל-כך שונה. כאישה אני מקווה שבעתיד נשים אלה יוכלו לבחור את דרכן בעצמן".
אדריו נולדה בשנת 1973 בקונטיקט שבארה"ב. היא סיימה לימודי תואר ראשון ביחסים בינלאומיים באוניברסיטת ויסקונסין. לאחר סיום הלימודים החלה לעבוד כפרילנסרית עבור סוכנות הידיעות האמריקנית Associated Press, כשמוקד עבודתה המרכזי היה קובה. אחר-כך באה המשימה באפגניסטן ומאז אדריו נעה מחזית לעימות, מקרב למלחמת אזרחים, מטרגדיה אחת לאסון אחר. עם העבודה גם הגיעו הפרסים. את החשוב שבהם, פרס פוליצר, היא קיבלה ב-2009.
- מה היה האירוע המסוכן ביותר שאת זוכרת?
"לפני שהגעתי ללוב הייתי באזורים מסוכנים, אבל המדינה הזו הייתה המקום המסוכן ביותר. לרוב אנחנו, הצלמים, הולכים עם צבא מאומן ומקצועי, אבל המורדים בלוב לא היו מאומנים, עם ניסיון מועט והיכרות דלה של כלי נשק, ובמצב של מלחמה.
"בנוסף, תחת אש היה קשה במיוחד עבורנו למצוא מסתור, כי האדמה שם מישורית, והכוחות הנאמנים לקדאפי תקפו אותנו באמצעות מסוקים, טנקים, מרגמות ורובי קלשניקוב".
- את זוכרת תקרית קשה במיוחד?
"ראיתי המון טרגדיות, כל הזמן. במקומות מסוימים ראיתי ילדות מתות רק בגלל היעדרם של רופאים מקצועיים ומיומנים".
- יש צילום שלך שאת מחשיבה כהישג גדול?
"לא. אין לי צילום מועדף. אני מנסה לכסות אירועים חשובים וליצור תיעוד היסטורי ויזואלי של האירועים והעימותים החשובים בזמננו".
- מצאת משהו במקומות הללו שלא קשור למלחמה?
"הרבה דברים, בעיקר את הכנסת האורחים. זה היה נכון גם במזרח התיכון. אתה רואה שם אנשים בלי כסף, מאוד עניים, ועדיין הם הולכים לגינה וקוטפים שם מספר ירקות כדי להכין לך סלט. תחת שלטון הטליבאן היה אסור להם לארח אותנו, אבל לאנשים הללו לא היה אכפת מזה בכלל, והם בכל זאת אירחו אותי.
"פעם אחת פגשתי לוחמים של הטליבאן בפקיסטן. הייתי בחדר אחד עם 15 חברים בארגון הזה. ראיתי שהם עצבניים ולא הבנתי למה. לבסוף הבנתי את הסיבה לכך - אף אחד לא הציע לי תה".
משרד הביטחון התנצל
בשנה שעברה, כשהיא בהיריון מתקדם, ביקשה אדריו שלא לעבור דרך מכונת השיקוף שבמחסום ארז כשנכנסה לישראל מרצועת עזה, מחשש שייגרם נזק לתינוקה. בתגובה, עברה לדבריה חיפוש בוטה על גופה. את התגובה והחוויה המשפילה שעברה היא תיארה בפירוט במכתב למשרד הביטחון, וציינה כי מעולם לא התייחסו אליה "באכזריות בוטה כל-כך".
משרד הביטחון התנצל בפני הכתבת ובתשובתו טען כי בחקירת האירוע התברר כי החיפוש על הצלמת נערך בהתאם לנוהג, וצוין כי בקשתה שלא לעבור דרך מכונת השיקוף לא הועברה בצורה נאותה. אדריו ציינה כי הגישה את הבקשה לפני בואה למעבר הגבול.
- נדמה שאזכור המקרה מחזיר אותה לסערת הרגשות שהוא חולל בה, וגם לביקורת חריפה על היחס של ישראל לעיתונאים זרים.
"זה עניין של התנהגות עם אנשים, עיתונאים. אני מבינה שישראל במלחמה ובסיטואציה רגישה, אבל טיפול כזה באנשים הוא בלתי מתקבל על הדעת. אני דיברתי עם נציג העיתונות לפני שהגעתי למחסום ארז ואמרתי לו שאני עובדת עבור 'הניו-יורק טיימס', שאני בחודש שביעי להיריוני, ולכן אבקש להימנע מלעבור במכונה.
"כשהגעתי למחסום ארז, החיילים תבעו ממני לעבור 3 פעמים דרך המכונה כשהם צוחקים מהחלון למעלה. אז הם הביאו אותי לחדר ותבעו ממני להוריד את בגדיי, כדי שחיילת תבצע עליי חיפוש. לא היה שום תירוץ ליחס הזה. בלוב, למשל, אפשר להבין כל מיני התנהגויות לא נאותות, כי החיילים שם לא מחונכים, אבל פה, בישראל, החיילים כן מחונכים ומקצועיים. אם מכונת הרנטגן שלהם לא עובדת, הם צריכים מכונה חדשה, לא בדיקה באמצעות הפשטה מבגדים".
- לאחר התקרית, אמרת שלעולם לא תחזרי שוב לישראל.
"בישראל הממשלה לא מכבדת עיתונאים ועושה יותר מדי בעיות בכל פעם שאני באה או עוזבת את המדינה. זה מגוחך ולא שווה את חוסר הכבוד שמתלווה תמיד. באופן ברור, אם היו מוודאים שאני עיתונאית, לא היה כל צורך בבדיקה הלא מוצדקת. הם לא יודעים איך להשתמש בגוגל? הם לא יכולים פשוט לגגל את השם שלי ולראות שאני עיתונאית מכובדת? כשסיפרתי לקולגות שלי על המקרה, הם אמרו לי שזה קורה בישראל בכל יום".
- עבדת כבר בהרבה מקומות שלא מכבדים את חופש העיתונות.
"כן. אבל ישראל זו דמוקרטיה, בעלת ברית של ארה"ב, וחייליה הם אנשים מחונכים. במקומות אחרים, בלי סדר וחינוך, אתה יכול להבין, אבל בישראל זה פשוט בלתי קביל. זו דעתי בכל אופן".
ההיריון היה דווקא חדשות טובות מבחינת אדריו, ונדמה כי שנת 2012 מחייכת אליה יותר מקודמתה. מגזין "ניוזוויק" כלל אותה לאחרונה ברשימת "150 הנשים שהרעידו את העולם", ולפני 4 חודשים ילדה את לוקאס, בנה המשותף עם פול דה-בנדרן, עיתונאי בסוכנות הידיעות רויטרס. "זה דבר נפלא, להיות אימא", היא משתפת. "זו אהבה שמעולם לא חוויתי קודם לכן".
- זה מעורר בך מחשבות חדשות לגבי העבודה במקומות מסוכנים?
"אני אמשיך במה שעשיתי, לסקר מלחמות, אבל עכשיו לא אצא לסקר פעולות צבאיות בחזית, כמו באפגניסטן וסוריה".
- לא תסעי לסוריה?
"לא. הרבה חברים שלי כבר נהרגו שם".
ללא פחד
"פחד הוא שילוב של תכונה מולדת וניסיון אישי. אני זוכרת את הפעמים הראשונות שהייתי בקרב יריות, או תחת מתקפה, כאשר התלוויתי ללוחמי המארינס בעיראק, והייתי משותקת מפחד. לא יכולתי להזיז את רגליי, פשוטו כמשמעו. אבל 8 שנים מאוחר יותר, אחרי המון מארבים ומקרים שהייתי קרובה למוות, למדתי איך להתמודד עם פחד. זה לא להגיד 'אני לא מפחדת', אבל למדתי איך לשים את זה במקום מסוים בראשי, כזה שמאפשר לי להמשיך לעשות את העבודה שלי.
"אין תרופה אחת שתעבוד אצל כל אחד. היו צלמים שחוו סיקור של מלחמה והחליטו שהם לא מתאימים לזה, שהם לא מרגישים בנוח עם חרדה, ועם האפשרות של מוות.
זה נורמלי לגמרי ומאוד חשוב שאנשים ידעו את המגבלות האישיות שלהם. לפעמים, כשאני מכסה מלחמה, אני מתעוררת וחשה בלתי מנוצחת, חסרת פחד. בימים אחרים אני קמה ומשוכנעת שאני הולכת למות. למדתי פשוט לקבל את הטווח הזה של הרגשות כחלק נורמלי של מה שאני עושה, ואני מנסה להקשיב לאינסטינקטים שלי".