ירמי פינקוס, שעשה את רוב הקריירה שלו כמאייר, החל בשנים האחרונות לבנות את עצמו גם כסופר. ספרו הראשון - "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט", זכה ב-2009 בפרס ספיר לספר ביכורים. עתה מגיע ספר נוסף שלו, "בזעיר אנפין" (כמו הראשון, גם בהוצאת "עם עובד").
"אני מרגיש שהדחף שלי לספר סיפור מופנה לפרוזה", אומר פינקוס בראיון ל"גלובס". "קומיקס הוא גם צורה של ספרות, אבל אני רואה אותו כמדיום יותר אקספרימנטלי. אם כבר, אני רוצה לכתוב יותר שירי קומיקס ולא סיפורי קומיקס. זה תחום יותר ניסיוני".
- איך זה נראה - "שירי קומיקס"?
"כמו קומיקס אבל לא נרטיבי. לא עוסק בעולם, אלא בתחושות ויש מקום לדימויים יותר סוריאליסטיים, לשחרר יותר את הרסן של הנטורליזם".
ברחובות הצדדיים של העיצוב
הרקע של פינקוס בתחום שממנו בא, לא מסתכם בעבודת האיור עצמה. יחד עם רותו מודן ויוצרים אחרים, הוא הקים ב-1996 את אקטוס טרגיקוס, קבוצת קומיקס עצמאית, שנועדה ליצור קומיקס אלטרנטיבי בהוצאה עצמית ללא מגבלות מו"ליות, ופרסמה את ספריה הראשונים באנגלית כדי לפרוץ דרך לקהל בינלאומי. ספרי הקומיקס של אקטוס זכו להצלחה בעולם ובהמשך גם חלקם יצאו לאור בעברית (הוצאת מודן).
- לאור כניסתך לעולם הפרוזה, היית עושה דבר כזה גם בתחום הספרים?
"את אקטוס טרגיקוס התחלנו ממצוקה - שלא הצלחנו למכור לקהל רחב, אז אמרנו שנעשה בעצמנו. באותו זמן אנשים גם לא כל-כך קראו קומיקס, אז היינו צריכים לחפש קהל בחוץ. בפרוזה המצב שונה. אני לא מעוניין להקים הוצאת בספרות, אלוהים ישמור".
- למה?
"כדי למכור 4 ב-100? את זה כבר היה לי במכולת של אבא שלי".
בנוסף, פינקוס מתהדר בתואר פרופ' לאיור וקומיקס. בשנת 2000, הוא הקים את המסלול ללימודי איור במכללת שנקר ובשנת 2011, קיבל דרגת פרופסור חבר.
פינקוס: "לימודי איור הם תחום שמשתנה. בשנים האחרונות האיור מקבל בבתי הספר לעיצוב תפקיד שקרוב לאמנות, כי הוא מתפרס על הרבה תחומים. האיור מוצא שם פינה חופשית, אישית וחומרית, גם מבחינת עיסוק בחומרים כמו בדים וצבעי מים. לצד האיור המסחרי, כמו אנימציות אינטרנט וספרי ילדים, שיש בהם פריחה, יש שקיעה בתחומים אחרים, כמו איור בעיתונות.
"אני אוהב ללמד את זה והרבה פעמים סטודנטים לאיור הם כאלה שמעניין לעבוד איתם, כי הם לא הולכים בתלם, אלא ברחובות הצדדיים של העיצוב".
נזהר מעודף ריאליזם
ספרו החדש של פינקוס, "בזעיר אנפין", לוקח אותנו כמעט 25 שנה אחורה. הימים הם ימי סוף שנות ה-80, שלהי פריחת המסחר הזעיר בארץ, כאשר זוג תל-אביבי, יוסף החנווני ואשתו ציפי, רוצים לצאת לחופשה באוסטריה וציפי מתעקשת שאחותה חייבת להצטרף אליהם.
- כיצד נולד הספר?
"הסיפור הראשוני היה שונה ממה שהוא עכשיו, אבל התבנית הכללית צצה יום אחד. התחלתי לשחק עם זה. מה שהתקבל בוודאי קשור לפרטים ביוגרפיים, דברים שחוויתי מהימים שהייתי סטודנט. עבדתי אז בתצוגות אופנה בתור ליצן וכשלא הייתי ליצן, מכרתי שמעטס. והכל התחבר - התקופה, פארק המים של שפיים, המכולת".
- היה קשה לשחזר את התקופה?
"לא במיוחד. קראתי הרבה עיתונים מאותם ימים. בספר הראשון שכתבתי (ספר שבו פינקוס חוזר לשנות ה-30 י.מ), קראתי גם ספרים ועיתונים על התקופה הזו וזה היה מאוד קשה. כשאתה מתחיל לעסוק בתקופה, קופצים לך קוריוזים ממנה וגם דברים מהותיים על האדם ועל החברה. למשל, כשעשיתי את התחקיר לספר האחרון, דיברתי עם דודתי, שהייתה סוכנת נסיעות בתקופה ההיא, וגיליתי שהחזיקו את כרטיסי הטיסה בכספת. זה לא רק קוריוז. היה אפשר הרי לגנוב אותם וכרטיס טיסה היה מצרך יקר, כמו תכשיט. לצד זה היו גם קוריוזים, כמו שהיה אופנתי להוסיף מיץ תפוזים לדגים, כי זה נראה לאנשים כמו מטבח צרפתי.
"המעניין והמהותי מבחינתי זה שינוי התפיסות בין אז להיום. טיסות למשל. החלום הגדול של הגיבורים בספר הוא לנסוע לאוסטריה. להגיע לסוכן כדי לקחת את הכרטיסים, זה טקס גדול. ככל ששוטטתי יותר בטקסטים מהתקופה, הסיפור תפס יותר כיוונים".
- יש ציטוט מספר כלשהו שריגש אותך במיוחד?
"יש כמה. 'בזעיר אנפין' יש ציטוט של הנרי ג'יימס - 'עודף ריאליזם מעקר את הרומן ממשמעות'. רציתי לראות את זה תוך כדי הכתיבה, כי הרי ספרות היא ריאליסטית מטבעה, למעט אולי מדע דמיוני, אבל הוא צדק. צריך להיזהר שלא הכול יהיה מציאותי".