העומס המוטל על בתי משפט, שנדון לאחרונה באריכות, מביא עמו שלל הצעות לפתרונות חלופיים, כאשר שני הפתרונות הברורים ביותר הינם בוררות וגישור. הבעיה היא שכולם מדברים על בוררות - אבל אף אחד לא מדבר על גישור.
בימים אלה מקדם שר המשפטים, פרופ' יעקב נאמן, את חוק "בוררות חובה", שנידון בוועדת החוקה, חוק ומשפט להכנה לקריאה שנייה ושלישית. ההצעה קובעת כי נשיא בית משפט שלום או סגנו רשאים להעביר, ללא צורך בהסכמת הצדדים, תיק אזרחי שהוגש לבית משפט השלום להליך בוררות שיתנהל בפני עורך דין פרטי שמונה לשמש כבורר.
הבעיות הרבות שעולות מהצעה זו כבר נידונו בהרחבה - ולעומת זאת הצעה נוספת, שכבר מצויה על השולחן ונחלה הצלחה, אינה זוכה כלל להתייחסות כאלטרנטיבה ראויה.
ב-26 במאי 2003 מינה שר המשפטים דאז, יוסף (טומי) לפיד, ועדה ברשותה של השופטת מיכל רובינשטיין, שמטרתה לבחון אפשרויות להרחבת השימוש בגישור בבתי המשפט. ועדה זו הולידה תוכנית פיילוט לגישור המתקיימת בשנים האחרונות ב-9 בתי משפט בישראל. עד כה נחשבת התוכנית כהצלחה גדולה.
על-פי דוח דין וחשבון לשנת 2011 של הרשות השופטת, נמצא כי בלמעלה ממחצית מתהליכי הגישור שהתקיימו (54.4%) הושגו הסדרי גישור. בחלק מהמקרים הסדרי הגישור אף הביאו לסגירתם של תיקים נוספים שהתנהלו בין הצדדים.
אולם נדמה כי דווקא הנתונים הבאים הם שמסכמים את חשיבותו של החלת מודל הגישור: 65% מבעלי הדין ציינו כי ימליצו לחבריהם או לבני משפחתם להעדיף את תהליך הגישור לצורך יישוב סכסוכים עתידיים, ולעומת זאת, אחוז גבוה למדי (40%) מבעלי הדין ציינו כי לא היו פונים לגישור אלמלא הפנה אותם בית המשפט.
אם כך מדוע - למרות הצלחתו בבתי המשפט - לא עולה הגישור לסדר היום? האם הסיבה לכך נתונה בכך שהנוגעים בדבר הינם עורכי דין, שלמרביתם ישנו אינטרס כלכלי מובהק בשימור התיקים המגיעים לבית המשפט בידיהם? את התשובה לשאלות הללו אשאיר בידי הקורא.
המשותף להליכי הגישור והבוררות הינו ההסכמה הוולונטרית של הצדדים לעצם קיום ההליך והסכמה על מינוי מגשר או בורר. לעומת זאת, בהשוואה לחוק בוררות החובה, מביא עימו הגישור מספר יתרונות מובנים מהותיים:
הליך הגישור מיועד להביא את הצדדים להסכמה, כאשר אין בכוחו של המגשר לכפות עליהם הסדר כלשהו. בהליך הבוררות מפקיעים הצדדים את סמכות ההכרעה מידיהם ומפקידים אותה בידיו של הבורר.
הגישור מאפשר שיפור של ההקשבה, ההתייחסות, תרבות הדיבור, שהם כה משמעותיים ברמה הלאומית. הבוררות אינה תורמת לאף אחד מערכים אלה אלא מתמקדת בסיום הסכסוך ולא בפתרון לטובת שני הצדדים.
בהליך גישור רשאי כל צד יכול להפסיק את ההליך בכל רגע נתון, ואילו את הליך הבוררות, משהחל, לא ניתן להפסיק. העברת תיקי בית המשפט להליכי בוררות מהווה סכנה להפרטה של מערכת ציבורית בעלת חשיבות מהותית. למעשה, כופים על מתדיינים לקבל שירות שיפוט פרטי, על כל המשתמע מכך.
השיח הציבורי המתנהל כיום על עתיד מערכת המשפט הוא צומת דרכים היסטורי. ככזה, ראוי להרחיב בו את הדיון ולכלול בתוכו אלטרנטיבות ראויות נוספות, גם אם הן אינן נוחות לחלקו הגדול של ציבור הנוגעים בדבר. ייעולה של המערכת צריך לשרת קודם כל את הציבור הפוקד את בתי המשפט.
הכותבת היא מגשרת מובילה, המשמשת גם כדירקטורית בתאגידים (כלל, נעלי בריל).