כמה שאני שונאת לעמוד בתור. אלה לא רק העמידה הסטטית והמעייפת, ההמתנה הארוכה והמרחק העצום ביני לבין מטרתי הסופית; זה בעיקר מצב המלחמה שהתור הישראלי מחייב אותי לנקוט בו.
עמידה בתור עבורי, כמוה עמידה על המשמר, הגנה ומגננה על אוצר שהשגתי בגבורה מרובה; מאבק על זמני היקר. חושיי מתחדדים לקלוט כל סנטימטר שהתפנה; כל פרצוף, או יותר נכון עורף, לא מוכר שלבטח רוצה להפיל אותי ולגרום לי לחכות עוד. זה שבא רק לשאול שאלה, זה שבעצם היה פה קודם ונטש כדי להספיק עוד דברים ועכשיו רוצה את מקומו חזרה. והאישה הזקנה שקשה לה לעמוד.
עמידה בתור בישראל היא מלאכת מחשבת של מוסר ומלחמה כפויים. תמיד אפשר גם להיות רגועים, לחייך, לשמור על כל הכללים, הבעיה היא שהתנהגות כזאת גורמת לכל השאר לחשוב שיש פה פראייר - ומה שעלול להשאיר אותך במקומך עד מחר.
אתם יודעים על מה אני מדברת, בטח חוויתם את זה על בשרכם. בטח הייתם גם בצד ה"גונב", כמוני. התחושה היא שצריך להיאבק על כל דבר קטן, גם אם זה רק מקום טוב בתור, כי אחרת רוב הסיכויים הם שמישהו אחר יבוא וייקח את זה ממך.
אחרי החגים החברות הגדולות במשק צפויות להעלות מחירים - מזון, דלק, חשמל, מים, הרשימה ארוכה. יוניליוור הייתה הראשונה להכריז על התייקרות של 5%, ובאחרונה הצטרפה אליה אסם עם העלאת מחירים של עד 6% במוצריה. עכשיו זה רק עניין של זמן עד ששאר החברות יודיעו גם הן על התייקרות, או עד שנגלה זאת בקופה.
לדברי החברות, הן לא יכולות יותר לספוג את ההתייקרות במחירי הסחורות או התשומות או השמומות. כך או כך הן מעלות מחירים כי אפשר, כי אין המון ברחובות שזועק "לא!" ושנאבק על מה ששלו, כמו הזכות הבסיסית לקנות מזון ולהתקיים במחירים דומים לאלה שמעבר לים למשל.
כך, נראה כי מצופה מהצרכן הישראלי לרוץ ממאבק למאבק, מקוטג', לשמן זית, לדלק, לחיתולים, לנייר לטואלט. כל שבוע מוצר חדש, וזה עוד לפני שאמרנו דיור, משכורת, איום איראני. יתרה מזאת, אחר כך גם יבקרו את הציבור על כך שהוא מכלה את זמנו במאבקים זוטרים.
ענקיות המשק מתנהגות כאותם בריונים שמנסים לקצר לעצמם את הדרך ונדחפים בתור, והמדינה כאותו פקיד בעל ראש קטן שמתעלם כשאנו אומרים לו שהוא נדחף ועכשיו דווקא תורנו. אותן חברות מתעלמות מהאחריות התאגידית שלהן כלפי הציבור, ודבקות דווקא בהלך הרוח שמאפיין את התור הישראלי. כלומר חושבות שאם הציבור לא נאבק, כרגע, על הדבר המסוים הזה, אפשר לקחת לו, "להשחיל" לו, לדחוף לו.
מדינה מתוקנת - ובמילים פשוטות יותר, מדינה שדואגת לאזרחיה - הייתה דואגת שזה לא יקרה. רגולציה, פיקוח מחירים, סבסוד ממשלתי, ביטול או הורדת מע"מ על מוצרים בסיסיים - כל אלה דרכים להבטיח שכל אדם במדינה יוכל לאכול לפחות ארוחה חמה אחת ביום, שבה כמה מאבות המזון, במחירים סבירים, כלומר שמתאימים או פחותים מיכולת הקנייה הממוצעת במשק.
השוק של היום מתיש. הוא דורש להיות בעמדת היכון 24 שעות ביממה, וזה, ברור, אינו אפשרי. כן אפשר לזכור ולהפנים כי כוחם של האזרחים גדול ולשמור על המחאה. אפשר גם להפנות את העצבים שעולים בנו בגלל מי שרק בא לאסוף מרשם, ההוא שיוצא מחניה בדיוק כשהאור התחלף לירוק, או זו שבאה לא מפה ורק רוצה לשאול שאלה, כלפי מי שאחראי לעיכוב משמעותי יותר בחיים שלנו.
עם חברות כמו יוניליוור ואוסם צריך לסגור חשבון אישי, כל אחד ואחת מאיתנו, במקום היחידי שבאמת מזיז להן - בקופות.