מי נגד מי?
אם בארה"ב הבחירות הן בין שני מתמודדים, נציגי שתי מפלגות, כמו שהיה כאן בעידן ה"עבודה" נגד ה"ליכוד", הרי כאן, בגלל השיטה של בחירת מפלגות ולא של מועמדים, נוצר מצב שיש מועמד אחד ומולו שבעה מועמדים מטעם עצמם.
לדעת כל המומחים, הפרשנים והסקרים, נתניהו הוא המועמד המוביל ומולו מפוצלים שלי יחימוביץ', יאיר לפיד, אולי ציפי לבני ואולי אהוד אולמרטאו מופז.
השאלה היא האם נתניהו יצליח לעבור מערכת בחירות כשאין מועמד ברור וחזק מולו, או שאחד המועמדים במרכז-שמאל יצליח להתבלט ואף לסחוף-לאלץ את שאר המועמדים לתמוך בו.
בינתיים עושה יחימוביץ' את מה שנראה היה לפני שנה כבלתי ייאמן, ועוקפת את הרמטכ"לים מופז וברק והכוכב החדש לפיד. יחימוביץ' מצליחה להגיע למספר הזהב של 20 מנדטים בסקרים, שלא ייתן לאיש מהמועמדים האחרים זכות לדרוש ממנה תמיכה בו. היא ודאי לא חושבת לרגע לעשות את מה שהיה בפרשנויות ובשמועות של החודשים האחרונים, לפיה תתמוך במופז (עם בחירתו) או ברק (לפני כחודש) או אולמרט (עם ההתפתחויות החיוביות במשפטיו). יחימוביץ' אף הגדילה לעשות והסתייגה לאורך כל הדרך מאולמרט מאז היותו ראש ממשלה ועד הבוקר ברדיו.
הנהנה העיקרי הוא נתניהו, שנראה כמו שנראה במהדורות החדשות אמש. הופעה רהוטה ומנהיגותית כראש ממשלה ואחריו שורת מגיבים. עצם העובדה שמופז היה ראשון המגיבים, כשהוא מדשדש בסקרים, הייתה הקדמה מצוינת לנתניהו. ואז יחימוביץ' בשיחת טלפון מבריסל, לפיד מראש העין. ובסוף תוספת על אפשרות שבכלל אולמרט ירוץ. ולא אמרנו מילה על לבני, שהפכה לתרנגולת מטילה ביצי זהב שכולם רוצים אותה (כמספר שתיים שלהם). לפי התקשורת "קדימה", "העבודה", אולמרט, מופז, יחימוביץ', לפיד - כולם מבינים שלבני מביאה כמה מנדטים. אוצר נדיר בבחירות.
לסיכום, נראה שנתניהו יתמודד מול שני מתמודדים לפחות ולא מול אחד. מי הם עוד לא ברור (יחימוביץ' בוודאות). ברור שהמועמדים האלה ילחמו על כל קול של "השבט הלבן", של המרכז והשמאל. ולפני שיתעמתו עם נתניהו, הם יתכסחו אחד עם השני.
על מה?
מערכת הבחירות תנוע, כמו העולם, בין שתי הטלטלות העולמיות. שני המשברים החמורים שמאיימים לחדור לישראל: הקריסה הכלכלית בעולם המערבי והאביב החורפי בעולם המוסלמי.
נתניהו בנאומו אמש כבר סימן את האסטרטגיה שלו בבחירות, וכראש ממשלה הוא מסוגל לשמור על האג'נדה בישראל. גם בהתמודדות עם ביטחון האזור, אירן, מסננים, טרור, אסלאם קיצוני, יבוא נתניהו ויגיד בביטחון עצמי שהוא היחיד מבין המועמדים עם ניסיון של שבע שנים כראש ממשלה. הוא גם יציג שתי קדנציות עם שיא של אי-אלימות, שיא של מיעוט פעולות טרור וללא מלחמות (ואם אולמרט יתמודד הוא גם ירמוז על כך שבתקופתו הוא דיבר שלום ויצא לשתי מלחמות תוך שנתיים).
לזכות נתניהו תעמוד הצלחתו ההיסטורית לשנות את האג'נדה העולמית נגד איראן, השגת סנקציות נשכניות של העולם מול איראן והעובדה שהצליח להביא את האו"ם ומנהיגי העולם להציב מניעת נשק גרעיני מאיראן כיעד מרכזי. הוא יתגאה שעשה זאת גם תוך עימות עם מדינות ומנהיגים בעולם שהעדיפו להעלים ולהדחיק את הנושא.
כל המועמדים ינסו, כמעט בכוח, להסיט את נתניהו מהביטחון לכלכלה. ינסו לנצל את העובדה שכיום בתקשורת שולטת המגמה הסוציאליסטית-חברתית. ינסו להעלות מחדש את הדי המחאה החברתית. יחימוביץ' יושבת בול מול האג'נדה הזו. לכן גם היא מתרוממת, בשעה שמועמדים נחמדים או אנשי מרכז מתקשים להתרומם. יחימוביץ' לפחות באה עם אג'נדה ברורה וחדה. נתניהו ישמח להתעמת איתה. הוא אוהב את העימות בין כלכלה חופשית לכלכלה סוציאליסטית-חברתית. מהר מאוד יעמדו שתי התזות על השולחן, כשמועמדים אחרים יתקשו לייצר אג'נדה יותר מקורית משתי המפלגות ושני האישים המאוד מאובחנים האלה.
המשימה של יחימוביץ' קלה. היא תמשיך את נאומי סתיו שפיר ואיציק שמולי, היא תנסה גם לגייסם, היא כבר מסונכרנת עם הכתבים והפרשנים המחזיקים בדעתה הברורה על כלכלת נתניהו. נתניהו, שעד עכשיו ניסה בכל כוחו (ואף בעזרת קמפיינים ממשלתיים) להציג את הישגי ממשלתו (כחינוך חובה מגיל שלוש, כבישים ורכבות, נקודות זיכוי וכו'), יבין שכל מה שהציבור קיבל זה נחמד, אבל תמיד למתחריו יהיה קל לומר שמגיע לציבור יותר. לכן הוא יעבור להפחדה מאוד קלה ופשוטה.
הוא יבוא ממרום ניסיונו של עשר שנים כראש ממשלה ושר אוצר ויזהיר שרעיונות פופוליסטיים כמו של מועמדי מרכז ורעיונות סוציאליסטיים של יחימוביץ' רק יביאו למצב של ספרד ויוון. נתניהו ימנה את עשרות אחוזי האבטלה ויזהיר שהמשמעות היא מיליון מובטלים. הוא יאמר לבוחרים: תבחרו בין כלכלת ישראל הבטוחה לבין כלכלות סוציאליסטיות עם אבטלה המונית. יהיה מעניין.
אילו הייתי במטה מופז, אולמרט, לבני, לפיד, הייתי מתקשה מאוד לייצר היום אג'נדה שונה וחדשה. ללפיד היה את נושא החרדים, הגיוס, השוויון בנטל. אבל לא נראה שהוא ילך בדרכי אביו, שלא בחל במילים כדי להעלות את הנושא במלוא עוצמתו. הבן רוצה להיות אהוב על כולם ומצליח. השאלה אם זה מספיק בבחירות.
איך זה ייראה?
להפתעתנו, לא תהיה מערכת בחירות משמיצה וכאסחיסטית. תמיד אנחנו מצפים למבול של השמצות אישיות אבל הפעם נדמה לי שהמועמדים לא עשויים מהחומרים של בגין, בן גוריון ושרון. המועמדים חיים אחד עם השני, מכירים אחד את השני, אפילו מכהנים בממשלות אחד עם השני ויודעים כבר מניסיונם שמחר יהיו ביחד בממשלות.
ראש ממשלה מעדיף תמיד מערכת בחירות נקייה. נתניהו אגב, מעולם לא הוביל מערכת בחירות של השמצות אישיות (המקסימום היה "פרס יחלק את ירושלים" - קמפיין אידיאולוגי חד). יחימוביץ' נוהגת חכם ושקול כשהיא מכבדת את ראש הממשלה והמתמודדים האחרים ודבקה בביקורת אידיאולוגית חדה ולא פשרנית. לפיד, כמו שאמרנו, הוא לא מיורקי האש, וכמובן גם לא ציפי לבני. מי שייגרר למחוזות האלה, יקבל ציבור קצר סבלנות לפוליטיקה של פעם.
יהיו שפנים?
התקשורת רעבה וצמאה ומתחננת לשפנים. יהיה קשה לעבור בחירות "משעממות". לכן, כבר מאתמול (ד') התחילו הקמפיינים להחזרת דרעי ואולמרט. הם נראים כמי שמסוגלים אולי, ביום טוב, עם רוח גבית, להיות שוברי שוויון. הם יקבלו כל טוב בתקשורת אם ישובו לזירה ויעוררו אותה כמו פעם.
השפן שתמיד שוכחים אותו בבחירות, הוא דווקא ליברמן, שמצליח לשמור על יציבות יוצאת דופן בסקרים. הוא ודאי עובד כבר על המנדטים שמעל ל-15 המובטחים לו. העובדה שהוא שומר על ברית עם נתניהו, מבטיחה לו את המנדטים הקיימים ויותר, וגם את המעמד של מספר 2 ודאי וחזק בממשלת נתניהו השלישית, אם תקום.
יהיה קמפיין?
במדינה המודרנית שלנו אין בעצם קמפיין בחירות. אין קמפיין אמיתי כמו בבריטניה, בצרפת או בארה"ב. תשדירי הבחירות הושלכו מזמן לשולי הפריים-טיים, כך שאין טלוויזיה. בעיתונות המודעות מוגבלות כמו במדינות טוטליטריות. ואפילו עימותים כבר אין כאן כבר שני עשורים. מאז שהתקשורת שחררה את ברק ב-1999 מהעימותים ללא עונש, היא איבדה את היכולת לדרוש מהמועמד המוביל (שרון, אולמרט, נתניהו), להתייצב לעימות ולסכן את מעמדו.
לכן הקמפיין יתנהל בתקשורת, ללא פרסום, עם קצת שילוט ומעט ניו-מדיה והעיתונאים יחגגו בלעדיות על אג'נדת הבחירות. הפרסומאים, היועצים, יחצ"נים, מפיקים ובמאים, יחפשו פרנסה במקומות אחרים. כסף לא יהיה כאן כמו בעבר.
הכותב הוא שותף במשרד הפרסום גליקמן-נטלר-סמסונוב וליווה אסטרטגית מועמדים בחמש מערכות בחירות
