מילה לראש עיריית תל-אביב-יפו, רון חולדאי: אם הפקות זרות מגיעות לעיר שלך כדי לצלם סצנות שמתרחשות בביירות, יש כנראה בעיה רצינית מאוד בעיר. ובתור אחד שמעולם לא היה לו העונג לטייל בבירה הלבנונית, המטאמורפוזה שעבר הרחוב היפואי הקטן בחסות אנשי התפאורה של "הומלנד" הייתה לא פחות ממצמררת: ג'יפים עם לוחיות לבנות-ירוקות, דגלי חיזבאללה, פוסטרים של גברתנים עם רצח בעיניים ויותר מדי שיער על הפרצוף, חומוסייה אותנט- אה, רגע, בעצם החומוסייה זה אורגינל של המקום. בכל אופן, הכול נראה מאוד רציני וחשוב ו"הפקתי", מדוקדק בפרטים ומדקדק בזמנים. לא קל, בהתחשב בחום של תחילת יוני, ובצילומי העונה השנייה של אחת הסדרות האמריקניות המצליחות שיש היום על המסך. יש מוניטין להצדיק.
העונה הראשונה של "הומלנד" (העונה השנייה עלתה ב-yes בתחילת החודש) קצרה שבחים ופרסים מכל גוף אפשרי, ובישראל עקבו יפה אחר הסדרה שמבוססת על "חטופים" הישראלית ושגרפה לפני כשבועיים אמי אחר אמי.
גלעד שליט היה על הסט כמה ימים לפני כן. המרואיין שלי, יוצר "הומלנד" הווארד גורדון, חזר בדיוק מלאנץ' עם נשיא המדינה שמעון פרס. ואני בינתיים מסתובב על הסט ומנסה להבין מה עושה כאן ג'ו סווייד ולמה הוא מחזיק קסדה של אופנוע.
זו שעת הפסקת הצהריים וההמולה רבה. צוות של ערוץ טלוויזיה מתמקם לידי ומתכונן לראיון עם מנדי פטינקין - פעם איניגו מונטויה האגדי והיום סול ברנסון, ראש אגף מזרח תיכון ב-CIA, שהפך כבר לאגדי לא פחות ב"הומלנד". הוא מספר שבעונה השנייה סול ממונה לראש תחנת ביירות, ושיש לזה סיבה מעניינת מאוד. הכתב מנסה לסחוט ממנו עוד קצת, ופטינקין, מרואיין מיומן, מוכן לספר רק שבתחילת העונה קורה משהו דרמטי במזרח התיכון, משהו, הוא אומר, "שהלוואי שלעולם לא יקרה במציאות". מצפייה בפרק הבכורה ששודר לפני כשבוע התברר שהוא התכוון לאחד מן השניים - מתקפה ישראלית על מתקני גרעין איראניים, או סירובה של הסוכנת קארי מתיסון לאכול קבב. אבל נכון לעכשיו, על הסט, יותר מזה הוא לא מוכן להסגיר. אז, עובר כתב הטלוויזיה המקצוען לטקטיקת מרואיין-יהודי קלאסית ושואל אותו כמה שאלות על יהדותו ועל הזיקה לישראל, אבל כמו תמיד, הכול מתנקז ל"מה אתה יודע בעברית". והתוצאה: פטינקין - שחקן וזמר ותיק, בוגר בית הספר היוקרתי ג'וליארד, שכיכב ב"הנסיכה הקסומה", ב"ינטל" וב"שיקגו הופ", שזכה בפרסי טוני ואמי ושהיה מועמד פעמיים לגלובוס הזהב - יושב מול המצלמה ושר בעברית את "לכובע שלי שלוש פ ינות", עם תנועות הידיים וכו'.
בין בו ברגדל לגלעד שליט
כשההפסקה נגמרת אני זורם עם תהלוכת ההפקה אל אחד הרחובות הפנימיים, לחידוש הצילומים. כולם הולכים בקצב מהיר מאוד ואני נאבק להדביק אותו. המעבר מאזור ההיערכות בכביש הראשי, ליד הים, אל תוך מה שנראה כמו רובע דאחיה, מעורר השתאות. לבניינים שם יש כמה כניסות וגרמי מדרגות שנדמה כאילו עוצבו בידי היוצרים של "התחלה". שטף האנשים הולך ומתמעט, וככל שהרעש נרגע אני מבין שאני נכנס קרוב יותר ויותר אל לב אזור הצילום. אני נעצר על המדרגות, מביט בהתנשפות בדלת נסגרת בקומה מעליי. אני מטפס עוד קצת, אבל מחליט לא להיכנס, כי לפי הדממה המוחלטת נדמה שמצלמים בפנים סצנה טעונה במיוחד. אני גם לא רוצה להיראות כמי שמחפש לדעת על העלילה כדי להסגיר ספוילרים (שמזה בצוות של "הומלנד" מאוד חוששים), אז אני נעמד בשקט עד לסיום הסצנה.
5 דקות מאוחר יותר יוצא מהדלת גבר משופם, שנראה בשנות ה-40 לחייו, ושואל אותי בטון מאיים למה אני עומד שם. עושה רושם שאיפשהו במהלך שטף ההפקה טעיתי בדרך. מאחר שכבר נדבקתי באווירת הביון אני שואל את עצמי איך סוכן CIA מיומן היה יוצא מסיטואציה כזו, והעובדה שאני עושה את זה בקול רם גורמת לשכן הנרגז להתעצבן עוד יותר. בדיוק רגע לפני שאני נשכב על הרצפה ומתחנן בבכי שירחם עליי, החברים מ-yes צועקים לי מלמטה שגורדון הגיע.
יש בגורדון אנרגיות שקשה להסביר אותן. הוא דומה קצת לג'ון לוק מ"אבודים" ומשדר אותם מאפיינים - עיניים תכולות מחייכות, פנים מסותתות ומבט חביב וחודר כאחד, ללמדך שעומד מולך אדם שהרגש והשכל אצלו אינם מפריעים זה לפעולתו של זה. ובהתאם, יש לו גם לחיצת יד חזקה ואמריקנית.
- בילית עכשיו עם פרס.
"כן, היינו אצלו 8 אנשים מההפקה ומהנציגות הישראלית. איש יוצא דופן".
- אני מניח שהוא היה אחראי לדיבורים ואתם הייתם אחראים להקשבה.
"וככה צריך להיות! תמיד הייתי מעריץ שלו. יש לו אינטלקט חודר והוא רהוט להפליא ומקסים, ואני רוצה רק לקוות שכמה שיותר אנשים יקשיבו לו. אני לא דיפלומט, אבל אני יודע שיש ערך לסמכות המוסרית שלו. אני מקווה שהמנהיגים ישכילו להקשיב לו. החזון שלו, אפילו לעולם הערבי, הוא חזון של תקווה וסובלנות וענווה. יש לו הענווה להבין את העולם כמקום כל-כך דינמי ומשתנה, והוא מספיק חכם כדי לדעת שאין לו כל התשובות, אבל הוא גם פתוח לשמוע רעיונות והצעות, וזו הפתיחות שמנהיגים באזור ובכלל צריכים לאמץ. עומדים על הפרק דברים כל-כך חשובים. פרס נותן לנו השראה לטפח תקווה בנוגע למה שטוב בבני אדם".
- הייתה פה לפני כמה ימים עוד דמות מעוררת השראה.
"אתה בטח מדבר על גלעד שליט. כן, הוא קפץ לביקור על הסט. אתה מתאר לעצמך? החיים מחקים את האמנות, שמחקה את החיים שמחקים את האמנות. זה היה סוריאליסטי".
- מה אתה יכול לספר?
"קודם כל, שהוא צפה ב'הומלנד' ומכיר את כל הדמויות בסדרה ואת העלילה. אני חושב שהוא עדיין לא צפה ב'חטופים', וזה מעניין. אולי זה מפני ש'הומלנד' רחוקה יחסית מהסיפור שלו, בטח ביחס ל'חטופים', כך שהוא יכול היה ליהנות מהסדרה יותר".
- הוא העיר הערות? אמר משהו על התסריט? על האמינות?
"לא. אני חושב שהוא פשוט נהנה מהסדרה, ואני תמיד שמח לעוד מעריץ. רוצה לנחש איזו דמות הוא הכי אהב?".
- סול.
"אבו נאזיר" (השובה של סרג'נט ניקולס ברודי, החטוף האמריקני שחוזר ב'הומלנד', ומי שהופך גם לדמות אב עבורו ובסופו של דבר מגייס אותו לבצע את פיגוע ההתאבדות - מ"ל).
- מעניין. גם לארצות-הברית היה מעין "גלעד שליט" משלה, סרג'נט בו ברגדל, שעד היום מוחזק בשבי (לאחרונה אף נפוצו שמועות שהוא גויס לשירות הטרור, ממש כמו הדמות של ברודי ב'הומלנד').
"נכון, ותראה את ההבדל. מעט מאוד אנשים בארצות-הברית יודעים מי זה בו ברגדל, אבל כולם בישראל יודעים מי זה גלעד שליט".
- המשפחה שלו יצרה אתכם קשר כשהיא ראתה כמה זה קרוב למקרה שלו?
"לא. כתבנו את הסדרה לפני שהמקרה התפרסם ולא קיבלנו תגובות או פניות מהמשפחה".
*** הראיון המלא מתפרסם במגזין "פירמה"