"לבן-צבי האפשרות להקטין את מספר העובדים המועסקים בשיעור של 10% לאור מצבו של העיתון כפי שיהיה בעתיד". זה אולי משפט המפתח בהצעה שהעביר הלילה נאמן "מעריב", ד"ר שלמה נס, לבית המשפט.
שלמה בן-צבי התחייב לקלוט את עיתונאי "מעריב" לשנה וחצי ולספק עבודה לעובדי הדפוס של העיתון לזמן מה, אולם אין בהחלטה הזו של מו"ל "מקור ראשון" רשת ביטחון תעסוקתית אמיתית לעובדי העיתון.
בן-צבי יוכל להפחית מיידית במספרם של עובדי המערכת אם תהיה הרעה במצבו של העיתון, ובהמשך, בחלוף זמן ההתחייבות שלו, להחליף את כולם.
הדבר נראה כמעט מתבקש לאור העובדה שלבן-צבי יש עיתון נוסף, קיים ומתפקד, שבו מערכת עיתונאית ענפה. הדרך המתבקשת במצב כזה, במיוחד כשמדובר בענף הלא פשוט הזה, היא אם לא לאחד מערכות - לפחות לקיים סינדיקציה של תוכן.
העובדה שעובדי "מעריב" לא קיבלו את ההצעה הטובה ביותר שהיו יכולים לקבל ניכרת במיוחד במה שקשור לבית הדפוס. הנאמן, שכמובן גוזר קופון נאה מהעסקה, החליט להמליץ על עמוס מימון, שחושק בנכס כדי לבנות עליו מגדלים - ולא על "ישראל היום" שרוצים בית דפוס שימשיך להעסיק את כל עובדיו לשנים ארוכות. וכך הדביק להעסקתם של עובדי "לוין אפשטיין" תאריך תפוגה ידוע מראש.
המשמעות המיידית של דחיקת "ישראל היום" מהמשחק הזה היא סגירת בית דפוס בישראל באופן כמעט מיידי. אין הדבר אומר שהעיתון החינמי לא ינסה להקים בית דפוס משלו כעת או לקנות אחר, כי הרי בעיה כלכלית אין ממש בעיתון של שלדון אדלסון.
אבל כך או אחרת, נראה כי עובדי הדפוס ועובדי ההפצה שאיש לא רכש, הם עוד מאות עובדים שהוקרבו כדי להציל את המותג "מעריב".