1. הקדמת מועד הבחירות יוצרת נסיבות חסרות-תקדים בניהול התקציבי של הממשלה. החל מ-1 בינואר 2013, תיאלץ הממשלה להתנהל לפי התקציב של השנה הקודמת, על בסיס חודשי של 1 חלקי 12. אך הפעם, מי שישלוט באופן חריג בתקציב הם שלושה פקידים בכירים באוצר: הממונה על התקציבים, גל הרשקוביץ; החשבת-הכללית, מיכל עבאדי-בויאנג'ו; והיועץ המשפטי, יואל בריס.
2. שלטון פקידי האוצר צפוי להיות ארוך יחסית. הבחירות יערכו ב-22 בינואר, ולאחריהן יידרש מי שייבחר לראש הממשלה להרכיב ממשלה, לחתום על הסכמים קואליציוניים, לגבש תקציב, לאשרו בממשלה ולאחר מכן גם בכנסת, כולל חוק ההסדרים. תהליך שצפוי להימשך חצי שנה לפחות, אם לא יותר.
בזמן הזה, ינהלו פקידי האוצר הבכירים תקציב מדינה שנחשב לגדול באופן חסר-תקדים. תקציב ההוצאה לשנת 2012, עומד על 284.6 מיליארד שקל. זאת בנוסף ל-30 מיליארד שקל (תוספת רצינית של כ-3% תמ"ג), ובנוסף להתחייבויות לשנת 2013. סכום זה מוכר יותר בשמו "הטייס האוטומטי" והוא האחראי העיקרי להקדמת הבחירות.
את ההחלטה להקדמת הבחירות נימק ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכך ש"בעת הזו הוא אינו יכול להעביר תקציב אחראי". כלומר, הוא לא יכול להעביר קיצוצים בסך 12 מיליארד שקל, לפחות, כדי שהתוספת התקציבית תעמוד על 18 מיליארד שקל בלבד. זאת, כמתחייב מהכלל הקובע את גידול התקציבי המותר ("כלל ההוצאה").
היות שההוצאה גדלה ב-10% ולא ב-5%, והקיצוצים עדיין לא נעשו - כל המשרדים והגופים המתוקצבים צפויים לבקש מדי יום מהוועדה התקציבית של האוצר את הכספים שמגיעים להם. הנסיבות הללו מעניקות לפקידי האוצר כוח עצום, מעבר לזה שהם כבר נהנים ממנו. הם יהיו אלה שיחליטו אילו התחייבויות לכבד ואילו לא, איזה פרויקט ייצא לפועל ואיזה יידחה למועד בלתי ידוע או אף ייגנז.
3. עם זאת, בל נשכח שהתקציב לשנת 2013 עדיין לא קיים למעשה. השיטה של 1 חלקי 12 שנוצרה בגלל אי-אישור התקציב או הקדמת הבחירות, אמורה להגביל את יכולת התקצוב של פקידי האוצר. עליהם להשוות את התקנה התקציבית של השנה הקודמת (במקרה הזה 2012), לתקנה התקציבית של התקציב החדש שלא אושר (2013) - ולתקצב לפי הסכום הנמוך יותר. אלא שהפעם נוצר מצב חסר-תקדים שבו התקציב לשנה הבאה לא קיים, ולכן אין למה להשוות, כך שסמכויות ההחלטה של פקידי האוצר הן עצומות.
אם כך, בפועל, הטריאומווירט האוצרי - הרשקוביץ-עבאדי-בריס - הוא זה שיקבל את ההחלטות החשובות וינהל תקציב שגדול ב-10% מהקודם, כמעט ללא הגבלה. הדבר יוצר עבורו הזדמנות-פז להחזיר את כוחו האבוד, בעיקר אחרי ועדת טרכטנברג, ולקבוע סדר-עדיפויות חדש לפי עקרונותיו.
ולנו נותר רק לקוות שאותו כוח ינוהל בשיקול-דעת נבון, ושהכספים יושקעו בתחומים החשובים, תוך נטרול של אינטרסים פוליטיים וסקטוריאליים צרים.