גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

השעות בהן יוכרעו הבחירות בארה"ב - לוח זמנים

01:00 (שעון ישראל)

‎‎אז ככה: הקלפיות הראשונות ייסגרו בשש בערב (אחת לפנות בוקר בישראל), באינדיאנה ובקנטאקי. לא חשובות. שתיהן מונחות ממילא בכיסו של מיט רומני.

02:00

בשבע בערב ייסגרו הקלפיות בעוד שש מדינות. כאן תתחיל הקובייה להתגלגל.‏

שימו לב לווירג'יניה ולניו המפשייר. הדעת נותנת שאיש לא יעז לחזות את התוצאות. הן יוכרזו "צמודות מדי". אבל אם למשל אובמה יוכרז מנצח בשתיהן, זה יהיה סימן לבאות. רומני יתקשה לנצח בלעדיהן. אובמה יוכל להסתדר גם בלעדיהן, אם כי בקושי.

02:30

בשבע וחצי (2:30 בבוקר, ישראל), ייסגרו הקלפיות באוהיו. כאן תיעצר הנשימה. אין כמעט סיכוי שמנצח יוכרז שם עם סגירת הקלפיות, או אפילו סמוך לסגירה. אבל המנצח באוהיו, כמעט ללא ספק, יהיה הנשיא הבא של ארה"ב.

03:00

בשמונה בערב ייסגרו הקלפיות בין השאר בפנסילבניה ובמישיגן. הנשיא מוכרח לנצח בשתיהן, כדי להגן על סיכוייו להיבחר. ניצחון של רומני אפילו באחת יהיה סימן רע לאובמה. ניצחון של רומני בשתיהן - סיכוי לא כל כך סביר - יקפיץ את הרפובליקנים על רגליהם. הם יאמינו שזהו זה.

04:00

בתשע בערב (ארבע בישראל) יבוא, בין השאר, תורן של מתנדנדות המערב והמערב התיכון: קולורדו, וויסקונסין ומינסוטה. השתיים האחרונות נוטות לאובמה, בהפרש דחוק. הצלחה של רומני לחלץ אפילו אחת מידי אובמה תהיה מרעישה. אשר לקולורדו, היא נחשבת אחד המפתחות החשובים לבית הלבן. אפשר גם בלעדיה, אבל אפשר הרבה יותר איתה. ‏

05:00

בעשר בערב תסתיים ההצבעה, בין השאר באייווה ובנוואדה, שתי מתנדנדות נוספות.‏

‏בין 22:00 ל-23:00 יהיו בידי חזאי הבחירות די נתונים כדי להודיע מי יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, או כדי להודיע שלילה ארוך מאוד לפנינו. לילה כזה עשוי להתארך עד חודש דצמבר.

"אולי העם האמריקני מבשל משהו בשקט, מבלי שנרגיש"

ב-1980 ידע ג'ימי קרטר שהוא מובל לעקידה. הצילום המסורתי של הנשיא בשעת הצבעה גילה שהוא חונק את דמעותיו. ב-1992, ג'ורג' בוש הבן כינס את בכירי מטה הבחירות של אביו ערב ההצבעה, כדי להודיע להם שכלו כל הקיצים, אבא אינו יכול עוד לנצח, תודה לכולכם.

פגי נונאן, פרשנית ימנית רבת מוניטין, אשר כתבה את נאומיהם של חשובי המפלגה הרפובליקנית, כותבת ביומן הרשת שלה (באתר ה"וול סטריט ג'ורנל'): "אני חושדת ששניהם, רומני ואובמה, חשים מה מתרגש ובא, וזו הסיבה שרומני נראה כל כך שליו, ואובמה נראה כל כך נסער".‏

‏נונאן אינה מעמידה פנים שהיא יודעת אל-נכון מי ינצח. אבל היא מתחלקת באינטואיציה החריפה שלה. היא חושבת, כי "בשעה שהכול מתבוננים בסקרים ובסופת ההוריקן, רומני מחליק אל הנשיאות. הוא גואה בשקט, והוא גואה זה זמן מה".

היא מצטטת עמית מן השמאל, שאמר לה במוצאי יום הוויכוח האחרון בין אובמה לרומני: "אולי העם האמריקני מבשל משהו בשקט, מבלי שנרגיש". אכן, מהנהנת נונאן, "הם מבשלים את ניצחון רומני". היא נכחה בכמה מעצרות הבחירות האחרונות שלו, והתרשמה מן הקהל שנהר לשמוע אותו: 28 אלף בפנסילבניה ביום א' השבוע, 30,000 באוהיו. זו לא הייתה רק הצלחה של המארגנים, היא אומרת.

‎‎חשמל עמד באוויר. אז מה?‏

‎‎רק שוטה יקל ראש באינטואיציות של פגי נונאן. אבל אני מודה שספירת הראשים בעצרות הבחירות אינה מרשימה אותי. אני זוכר שהייתי אחד מ-50,000 בעצרת הבחירות האחרונה של וולטר מונדייל במרכז מנהטן, ב-1984. זו הייתה העצרת רבת המשתתפים ביותר של כל עונת הבחירות. חשמל עמד באוויר. וימים אחדים אחר כך, מונדייל נחל את התבוסה הגדולה ביותר בתולדות אמריקה: הוא הפסיד ב-49 מ-50 המדינות. הוא לא הצליח לנצח אפילו בניו יורק, מדינה המצביעה כמעט אוטומטית בעד דמוקרטים.

אין זאת אומרת שנונאן טועה. רומני אמנם השתפר מאוד במרוצת מסע הבחירות שלו. הסקרים מלמדים ששיעור ההתלהבות של הרפובליקנים ממועמדם לנשיאות גדל להפליא מאז ניצחונו המפורסם בוויכוח הטלוויזיה הראשון עם אובמה לפני חודש ויותר. דוברים רפובליקנים רשמיים ולא-רשמיים חוזים ללא היסוס את ניצחונו, בהם פרשנים שיש להם מה להפסיד מתחזיות -שווא.

יש אמנם הכרזות רבות-ביטחון גם אצל הדמוקרטים, אבל קשה שלא להבחין בגילויים של חרדה. הם בוקעים גם מגרונו הניחר של הנשיא. ערב יום הבחירות הוא אמר בראיון עיתונאי, כי "יש לנו די מצביעים כדי לנצח - אם הם אמנם יצביעו". קצת קשה למצוא עודף ביטחון בניסוח הזה, הנכון כשלעצמו. כמעט כל הסקרים, כמעט בכל פעם, מראים יתרון לאובמה, לפעמים יתרון ניכר בין אלה הרשומים להצביע. היתרון הזה נמחק כמעט לחלוטין בין אלה העומדים להצביע (על פי חישובי ההסתברות של הסוקרים).

על זה יקומו הבחירות או ייפלו. כאשר ההפרש הממוצע בסקרים הארציים עומד על אחוז אחד ופחות (0.7% לאובמה באינדקס של ‏realclearpolitics.com‏), הניצחון יהיה למועמד המאורגן ביותר, שיביא את מצביעיו אל הקלפי. זה נכון בכל בחירות בכל מקום, אבל זה נכון שבעתיים בארץ שבוחריה מקוללים בשיעורים גדולים של אדישות ושל ניכור.

‎‎המזכרת הארכאית של האבות

‎‎הבעיה הרגילה של הסקרים הארציים היא שהבחירות לא יוכרעו בזירה הארצית. בארה"ב מתקיימות היום 51 בחירות מקבילות (מחוז קולומביה של עיר הבירה וושינגטון הוא ה-51). מחוץ לשתי יוצאות קטנטנות מן הכלל (מדינות נברסקה ומיין), בכל אחת מן המדינות האחרות המנצח גורף את כל הקופה, בלי קשר להפרש ניצחונו. הקופה היא משלחת האלקטורים שהמדינה שולחת לוושינגטון. חבר האלקטורים הוא המזכרת הארכאית, שאבות הרפובליקה הורישו לבאים אחריהם, מפני שלא התפעלו מהבעות קולקטיביות של רצון ההמון.‏

ב-75% מן המדינות, המשחק הוכרע זה כבר. יתרונו של אחד המועמדים הוא כזה, שניסיון למחוק אותו הוא בזבוז זמן ומשאבים. ממילא המערכה ניטשת במספר קטן של מדינות. הסקרים הארציים אינם מייצגים בהכרח מה שקורה בכל אחת מן המדינות האלה. חיזוי הבחירות מסתמך אפוא במידה חסרת תקדים על סקרים בקומץ של מדינות, בייחוד פלורידה, אוהיו, וירג'יניה, קולורדו, נוואדה, אייווה וניו המפשייר. אלה הן "המתנדנדות". בהן, ובעוד כמה שהן ספק-מתנדנדות, יש יתרון ממוצע, אם כי קטנטן, לנשיא.

זה היה המצב גם לפני שבועיים, בין ויכוח הטלוויזיה האחרון ובין סופת ההוריקן "סנדי". אבל אז הסקרים הארציים העניקו יתרון קטן לרומני. היה קשה ליישב את חוסר ההתאמה. הימים האחרונים יישבו אותו, כאשר מעמדו של הנשיא השתפר בסקרים הארציים.

‎‎הנשים, הלבנים, הלא-מפלגתיים‏

‎‎למשל, סקר של מרכז פיו (‏Pew‏) רב המוניטין היה הראשון שהראה גאות בתמיכה לרומני, כמעט לפני חודש, 4% יותר מאובמה. לפני עשרה ימים הוא הראה שוויון מלא. בתחילת השבוע הוא הראה כבר יתרון של 3% לאובמה. לשון אחר, התמיכה באובמה בחודש האחרון גדלה ב-7%. מרשים מאוד. אבל כל המספרים האלה מתוארים כ"חסרי משמעות סטטיסטית", הואיל והם נופלים בגבולותיה של טעות הדגימה.

יש גם יש משמעות סטטיסטית להתפלגויות התמיכה. הסקרים מראים לנו בין השאר כמה נשים וכמה גברים, כמה מפלגתיים וכמה לא-מפלגתיים, כמה לבנים וכמה לא-לבנים תומכים בכל אחד. כאשר רומני פרץ קדימה, בתחילת אוקטובר, הפיגור המסורתי שלו בין נשים כמעט נמחק, יתרונו בין לא-מפלגתיים הגיע עד 20% באחד הסקרים, ויתרונו בין הלבנים עמד על 25% ויותר. עכשיו מראים הסקרים שהנשים, הלא-מפלגתיים וחלק מסוים של הלבנים חזרו אל אובמה.‏

‎‎‏"92% סיכוי", אבל...‏

‎‎בעל המודל הסטטיסטי השנוי במחלוקת של ה"ניו יורק טיימס", ניית סילבר, טוען שלנשיא יש עכשיו "92% סיכוי" לנצח. הוא צודק לשיטתו. הוא אינו טוען שהנשיא עומד לנחול ניצחון מוחץ. להיפך. הוא חוזה הפרש של 2.5% בלבד במניין הקולות הארצי. אבל הוא מראה, שהנשיא הקיף את עצמו בחומת-אש במדינות המתנדנדות, וחסם בזה את דרכו של רומני לניצחון.‏

אף על פי כן, המודל הזה מעורר אי נוחות מסוימת, מפני ששינויים קלים יחסית יכולים להפוך אותו על ראשו. פרשן באתר רשת הנוטה שמאלה, ‏salon.com‏, השתמש ערב הבחירות באותם המספרים עצמם כדי להראות כיצד רומני יכול לנצח, וגם כיצד אובמה יכול לנחול ניצחון מוחץ בחבר האלקטורים, כמעט כשיעור נצחונו ב-2008.‏

מקץ מערכת הבחירות האינטנסיבית והיקרה ביותר בדברי ימי האדם (אפשר שהוצאותיה הסתכמו בשישה מיליארד דולר), המצביעים בארה"ב מגלים חוסר חשק עז להכריע. ביום א' השבוע היו בחירות במקום אחר בעולם. אפיפיור חדש נבחר לכנסייה הקופטית של מצרים. שלושה פתקים הוכנסו לסל, וילד מכוסה עיניים התבקש לשלות אחד מהם. לא בדיוק דמוקרטי, אבל הרבה יותר זול, עם אותה סבירות של תוצאות.

‎‎■ רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-‏yoavkarny.com‏