כריסטינה אגילרה: ממשיכה להחמיץ למרות הקול

באלבום החדש של אגילרה - לוטוס - הפער בין רמתה כזמרת לרמת השירים שלה רק הולך ומתרחב

מכל כוכבניות הפופ בנות דורה והצעירות ממנה, הגברת אגילרה בורכה ביכולות הקוליות המרשימות ביותר. ולמרבה הצער, מתברר עם השנים שהפער בין רמתה כזמרת לרמת השירים שלה רק מתרחב. שנתיים אחרי אלבומה הכי כושל, אחרי כישלון סרט הקולנוע הראשון שלה "בורלסק", ושנה לאחר גירושיה, אגילרה ממשיכה במסע ההחמצות המפואר. היא בת 32, והמילים הראשונות באלבום החדש דווקא מבטיחות: "אני נפרדת מהילדה המפוחדת בתוכי ושרה למען החופש, כעת אני משוחררת". חבל שכמעט ולא שומעים לכך עדויות בהמשך. אגילרה לקחה פסק זמן מהשתתפותה כמנטורית ב"דה ווייס" האמריקנית, אבל אחרי ששרה עם קולגה שלה בתוכנית, אדם לווין, את הלהיט הענק "זז כמו ג'אגר", היא מארחת כאן את שאר המנטורים, סי לו, וענק הקאנטרי בלייק שלטון. גם החברים לא עוזרים. הרושם הכי עמוק הוא שאגילרה היא זמרת שלא נהנית מעצם חדוות השירה. ולא, לא בגלל שהיא אמנית מתייסרת שצולבת את קרביה בפומבי. אגילרה פשוט עסוקה כל הזמן באיזה מאמץ. קשה לשמוע בקולה שמחה, שחרור, חופש, ולבטח לא רגעים של בדיחות הדעת, הומור, או חושניות.

נדמה כאילו כל שנייה אצלה מוכוונת על מנת להרשים ולמען קידום מכירות. וקשה לייצר ככה אמנות מדבקת, משכנעת, מקרבת ומלהיבה. למה היא לא שמחה? עליצות כלשהי נרשמת רק בשיר חביב אבל נוצתי, "שתוק", בו בין היתר היא מתריסה כלפי מישהו, "נשק לי בתחת". זה כמעט רגע הפופ האמיתי היחיד כאן, אבל גם בשיר הזה אגילרה זועקת במקום לצחקק, והיסטרית במקום להישמע בוטחת ובשליטה.

ארטילריה צלילית

הרגע הכי יפה מגיע בבלדה "דף חלק". זה לא שיר ענק, אבל אגילרה סוף סוף נשמעת בו ענקית, עם הגשה קולית שמשדרת ידענות, הובלה, וחיבור רגשי חזק. אולי בגלל ההפקה שפשוטה יותר משלל הארטילריה הצלילית שסובבת את אגילרה בשאר השירים. בכל אופן, משהו עמוק מוחמץ במסע שמתחיל במיתרי קולה המופזים ומנסה להגיע אל ליבות המאזינים, ומשהו מכמיר לב כיוון שההחמצה הזו נלווית אליה כבר שנים. מאז "ביוטיפול", בלדת פופ נצחית עם הגשה קולית בלתי ניתנת לערעור, אגילרה לא הקליטה אף שיר שיכבד את נתוניה. כתבתי דברים דומים על אלבומה הקודם, ומקווה שלא אדרש לשוב לקביעה הזו בעתיד. אבל כרגע, המעלה היחידה בשיריה החדשים נובעת מכך שהיא לפחות לא נשמעת מהונדסת ומשועתקת כמרבית חברותיה למאבקים בצמרת זמרות הפופ המסחריות הצעירות. להבדיל מריהאנה, קייתי פרי, קיישה, בריטני ספירז וגה-גה, את טביעת קולה אי אפשר לפספס. בעוד אצל כל הנ"ל נדמה שכל אחת יכולה בקלות לשיר שירים של האחרת מבלי שנחוש שינוי משמעותי בתכנים או בהגשה, הקול של אגילרה בלתי נשכח. אלו השירים שלה, כאמור, שברובם המכריע הינם בלתי זכירים.

סאונדגרדן: king animal

גני תקווה

אחרי 15 שנות הפסקת הקלטות, סאונדגרדן נשמעים מוצלחים, מדויקים וישירים מאי פעם

בשבוע שעבר, אגב האלבום החלש של ארוסמית', קוננתי כאן על היעדרם הכמעט מוחלט של אלבומי קאמבקים מוצלחים של להקות. אז הנה תוצר נדיר שכזה. האלבום הראשון של סאונדגרדן, אחרי 15 שנות הפסקת הקלטות, טוב באוזניי לא פחות מרגעיה הטובים ביותר. הם לא שכחו כלום ולא איבדו כלום, רק הפכו למהודקים וישירים מאי פעם. ב-1994, בשיא תהילתם, נטשתי באמצע הופעה שלהם בלונדון משום שאיבדתי עניין במניירות המטאל ובכוחנות שאיימו להשתלט על היסודות היותר מרתקים ואפלים אצלם. הם זינקו לתודעה כחלק מאופנת הגראנג' ונתפסו כהרכב כמעט הכי דכאוני בז'אנר, שניים במורבידיות רק לאליס אין צ'יינז.

השאירו מאחור את החולשות

סאונדגרדן מודל השנה הנוכחית הצליחו, וזה מרגש לשמוע, להשאיר מאחור את החולשות שלהם, ולהקרין בעיקר את החוזקות. לטעמי מעולם לא הצטיינו דווקא ככותבי שירים, אבל כאן יכולותיהם כמבצעים ממש מרנינות.

זה אחד מאלבומי הגיטרות הטובים של השנים האחרונות בזכות שפע שירים טובים שבכולם מתבלטות מסות האנרגיה והצליל המעולות של הארבעה. בייחוד, איך לא, הגיטרה של קים ת'אייל והגרון של הסולן כריס קורנל.

בעבר, לטעמי, שניהם סבלו מרגעים לא מעטים של עשיית יתר, אם בנטייה של ת'אייל להתחכמות, ואם בנטייה של קורנל להשתמש יתר על המידה בכישוריו כצרחן מצטיין. הפעם החברים מדויקים, משכנעים מאוד, לא מפספסים לרגע. שירים כמו "אלף ימים קודם", "עצמות ציפורים", "טאהרי" ו-eyelids mouth ממש מייצרים אצלי תשוקה עזה לפקוד שוב הופעה שלהם.

בטח גם משהו בי השתנה בח"י השנים שחלפו מאז אותו לילה בבריקסטון אקדמי, אבל נדמה שאצלם, וזה העיקר וזה לא פחות ממפעים, השנים עשו רק טוב.