"ישראל השיבה לעצמה את הדימוי של מדינה גאונית ומרתיעה, הישגיה נקלטים בכל בית ערבי; כל הסכם שייחתם חייב לכלול הסרת אחריות לחשמל ומים לעזה"

ד"ר גיא בכור, מומחה לענייני המזרח התיכון ועורך אתר Gplanet, פרסם באתר ניתוח על מבצע "עמוד ענן" ומסביר מדוע חמאס הופתע מתגובת ישראל, מה ישראל צריכה עוד לעשות בעזה, ומה הוא הפתרון המיטבי לבעיה העזתית.

מאמרו של בכור מפורסם כאן במלואו.

חמאס נכנס אל מבצע "עמוד ענן" הנוכחי כשהוא נישא על תקדימי מלחמות העבר: מוגן מאחורי האוכלוסייה הפלסטינית בעזה, בעוד שהאוכלוסייה הישראלית חשופה, ומשמשת מבחינתו כמטרה ראויה. כך היה עם חיזבאללה וכך היה בזמן המערכה הקודמת בעזה. מה רבה היתה התדהמה ולכן גם הכעס של חמאס כאשר ישראל חשבה מחוץ לתקדים הזה, והמערכה המתוחכמת שלנו כפתה כאוס וחוסר סדר על האויב. בנקודת הזמן הזו של כתיבת המאמר, ישראל הפכה את תקדימי העבר.

"תחדש או תמות" - זו סיסמת המלחמות לאורך ההיסטוריה, והפעם ישראל חידשה, הדהימה, ולכן הרגיזה מאוד את אויביה; היא פעלה הפוך למה שציפה האויב. אחד מגדולי האמנים אי פעם, פבלו פיקאסו (1881-1973) היה נוהג לפעול בשיטה הזו, דבר שהביא לו שם עולמים: הוא פעל נגד הציפיות של הסביבה ממנו. אם שמו היה קשור מידי בסגנון יצירה מסוים, בכוונה היה מעצבן את הציבור עם סידרה חדשה של ציורים, שהלכה תמיד נגד הציפיות. במלחמה כמו גם באמנות, אנשים מרגישים עליונות על מי שהוא צפוי, ובדרך כלל עוברים לדבר הבא.

מי שפועל נגד הציפיות והוא בלתי צפוי, כפי שישראל פעלה עד עכשיו בעזה, מרוויח הערכה והרתעה. ואסטרטג המלחמה הסיני בן המאה הרביעית לפני הספירה קבע: הצפוי והבלתי צפוי במלחמה מתחלפים. עם הצפוי מעסיקים את האויב ועם הבלתי צפוי - מנצחים אותו. אך הוא גם הוסיף מילת אזהרה: הצפוי והבלתי צפוי מייצרים זה את זה, ומתחלפים ביניהם כמו גלגל נצחי, פעם זה עולה ופעם זה.

"מלחמת הסטארט אפ" הראשונה בהיסטוריה

1.

השיטה שאותה הכין המפקד החמאסי המחוסל אחמד ג'עברי, למקרה של עימות גדול עם ישראל, היתה לשתף ולבנות על האזרחים. לתקוף במערך טילים את ערי ישראל ובכך לגרום לנזק אזרחי עצום, מוראלי ומעשי; ובמקביל להסתתר מאחורי האזרחים הפלסטינים וכך לקבל חסות מפני התקפות ישראליות, או שישראל תשקע עם מאות הרוגים פלסטינים וביקורת בינלאומית קשה. אלא שבנוסף לחיסולו הסימבולי של ג'עברי, ישראל פעלה עד כה להיפך, ובאופן מפתיע.

היא דווקא הוציאה את האזרחים משני צידי המשוואה. עם "כיפת ברזל" בצד שלה, ואכן הנזקים הם שוליים עם ההגנה הזו לעומת פוטנציאל הנזק; ותקיפה של יעדי חמאס בלבד ברצועה, תוך ניצול טכנולוגיות חדשניות כדי שלא לפגוע באזרחים הערבים. וכך ניתן לראות איך בניין אחד קורס לגמרי, ואלה שלידו אפילו לא נשרטו.

ברגע שמספר הנפגעים האזרחים קטן בצד הפלסטיני, ישראל הרוויחה את אהדת העולם במקום לרכוש את הטינה שלו; וההיפך, מהרגע שחמאס תקף בטילים את ישראל, ועוד את המותגים האדירים ירושלים ותל אביב, הוא איבד את סבלנות העולם הנאור. היתרון התקדימי שעמד לחמאס הפך עכשיו לחיסרון.

2.

ישראל שינתה בכך את כללי הלוחמה, בהמציאה שתי אפשרויות לחימה חדשות: הגנה אקטיבית מטילים ורקטות באחוזי הצלחה גבוהים מאוד, והתקפה מגודרת בשטח בנוי. "כיפת ברזל" הגאונית, כמעט ומבטלת את הרקטות והטילים שבהם העולם הערבי סביבנו מילא את מחסניו. וההתקפות הנקודתיות בעזה, עד לדיוק מדהים, מאפשרות לקלף צבא שלם, המסתתר בתוך אוכלוסיה.

הדיוק הזה הושג באמצעות שורה של פיתוחים ישראליים חדשים וחשאיים, הבנויים על טכנולוגיות ניווט מתקדמות, שלא עומדת לרשות שום צבא אחר בעולם, גם לא לאמריקנים. ברור שיש תקלות בשני המקרים, אך מספר ההרוגים בעזה עד עתה הוא דו ספרתי בלבד, למרות מעל 1,000 הפצצות בשטח צפוף.

זוהי "מלחמת הסטארט-אפ" הראשונה בתולדות האנושות, שבה הטכנולוגיה מצליחה להפוך חיסרון ליתרון. היא מבטלת חיסרון של גודל, של שטח, של אוכלוסיה פגיעה ושל רגישות בינלאומית. כל המלחמות שיבואו מהיום יושפעו ממלחמת עזה הנוכחית, וזה אומר מליארדים של דולרים להעשרת ישראל עם הפיתוחים לייצוא בטחוני.

מעטות מדינות העולם היכולות להתגאות ששינו את כללי הלחימה. האופי הישראלי הממציא פטנטים עזר גם כאן, ובשני המקרים לצדדים הערביים אין מענה לפיתוחים האלה, אלא בעיקר רוגז על כך שישראל הצליחה לחמוק מן המלכודת שהיתה אמורה להיכנס לתוכה.

3.

ההישגים הטכנולוגיים האלה נקלטים בכל בית בעולם הערבי (ורבים רואים את ההבדל בין הקידוח הנקודתי של צה"ל לבין, למשל, הצבא הסורי הטובח ללא רחם), ויש בהם להחזיר את דימויה של ישראל מן העבר כמדינה גאונית ומרתיעה. "בעל הבית השתגע" - כך זה נתפס בעולם הערבי - וגם זה יוצר הרתעה.

בשנתיים האחרונות היתה תחושה שישראל אינה מגיבה, והיא מרשה לידיים מכל כיוון להטריד אותה, לגעת בה, ולאחוז באבריה. גם העורף הישראלי הוכיח שאין הוא עורף של קורי עכביש, אלא גורם שאפשר לסמוך עליו. איש לא ברח, איש לא התלונן יותר מידי, והכל נתנו תמיכה מלאה לצה"ל. בכך ישראל גם מתפטרת ב"שד הטילים" שצילו מרחף עלינו כבר שנים. למרות הטילים, אפשר לתפקד ולהעניק את הזמן הדרוש לצה"ל לתקוף ולהגיע להישגים.

4.

עוד שד נרגע, לפי שעה, והוא מצרים של האחים המוסלמים, "שאינה של מובארק". היה כאן כמעט פחד אפוקליפטי, שהנה מצרים חוזרת להפוך לאויב שלנו, וכמו באיראן של 1979 היא תהפוך מבעלת ברית לאויב מר. היה זה חמאס שבנה על כך, לאחר שקרא את העיתונות הישראלית (הערה: לאויבים שלנו לא כדאי לקרוא את העיתונות הישראלית ההיסטרית, היא אינה משקפת בדרך כלל את מה שמתרחש אצלנו) וכיוון שכך, הוא היה משוכנע שישראל לא תתקוף אותו.

והנה, הנשיא מורסי פעל בדיוק כפי שמובארק היה פועל, וההיפך, ידו על חמאס אפילו תקיפה יותר. מדוע שלח את ראש הממשלה שלו לעזה ביום ששי בבוקר? כדי להקדים את תפילות יום ששי אצלו, שמא ייצאו מאות אלפי סלפים קיצונים נגדו בקהיר. ואכן, זו היתה הצגה למצלמות, הדברים שודרו מייד ברחבי מצרים עוד לפני תפילת הצהרים, והמתח במצרים נרגע.

מורסי עשה זאת בעיקר עבור עצמו, וכרגיל, הפלסטינים הם מטבע עובר לסוחר. קונים אותה, מוכרים אותם, שום דבר לא השתנה. מצרים צריכה לפרנס 89 מליון איש, והיא מקווה לכסף מערבי. קשה להאמין שהיא תיתן לזנב לנפנף בכלב.

חמאס חזר 4-5 אחורה

5.

שוב טעו הפלסטינים, כפי שהם טועים דור אחר דור. כמו חאג' איסמאעיל בשנת 1982, שהקים שתי חטיבות משוריינות בצידון עבור ארגון פתח, כך הקים בעזה אותו ג'עברי צבא של ממש עבור חמאס. בשני המקרים היו אלה מטרות נייחות, ולכן נוחות יחסית להשמדה עבור צה"ל. כל עוד מדובר בארגון גרילה אין במה לאחוז; אך ג'עברי הקים בסיסי צבא, מוצבים, מעוזים, מחנות אימונים, מיפקדות, משרדים, ומה לא. כל אלה אינם קיימים עוד. צה"ל גילח אותם, והחזיר את חמאס 4-5 שנים אחורה, בחסות עליונות אווירית מלאה.

"תחדש או תמות" - וישראל חידשה עכשיו הרבה. "כיפת ברזל" היא יצירה צבאית. פיקאסו היה אמן ההפתעה והבלתי צפוי. הוא סבר שאם יערבב את המנהגים היומיומיים שלו, ויעורר רעש סביבו, אנשים ידברו עליו ויפיצו את האגדה אודותיו, וזה גם היה נכון. הוא סבר שככל שיהיה קפריזי יותר, כך יעריכו אותו יותר. אם כן, הקוביזם נבע משיקול אסטרטגי? הדמויות עם המסכות ("העלמות מאביניון") נבעו מרצון לתהילה? התקופה הכחולה? סגנון הציור הייחודי של פנים המצוירות בפרופיל ובמבט חזיתי בו זמנית נבע מן הצורך לחדש כל הזמן, או למות? מן הבחינה הזו השמרנות היא סוג של קיפאון, ולכן מוות.

החדשנות היא חיים. לפיקאסו היתה שיטה "לא שמרנית" נוספת: לעיתים סירב למכור תמונה מסוימת, וכך גרם לעליית המחיר שלה, משום שהאספנים והסוחרים התעניינו דווקא בה מרוב סקרנות. הוא ידע מתי להוון את ההישגים.

6.

מערכת עזה מתקיימת בצד "האביב הערבי", אך היא אינה חלק ממנה. העולם הערבי כבר שקוע במלחמות שלו, שלא יגמרו שנים רבות, כמו למשל בסוריה, שלא נחה לרגע, בתימן, בירדן (בסוף השבוע מאות ניסו להתפרץ לארמון המלוכה ברבת עמון, במטרה להפיל את המלך עבדאללה, ונהדפו בידי הצבא), בלוב או בצפון אפריקה. עזה היא אתנחתא מבחינת רבים, אך לא בתקשורת הערבית שהמשיכה לעסוק בעניינים הקיומיים של העולם הערבי, והרבה פחות בעזה. רק "אלג'זירה", רשת ג'יהאדיסטית מוטית, ניפחה כהרגלה את עניין עזה. נושא עזה עולה לסדר היום, אך לא במקום הנושאים האחרים הבוערים.

7.

כל הערכות חמאס ערב המבצע התנפצו עד עתה. בארגון העריכו שהסכם הפסקת אש קרוב; שישראל עסוקה בצפון; שהיא תירתע מלהתעסק עם עזה; שהיא חלשה; שמצרים תצא לעזרת חמאס באופן אקטיבי; שבמערב יחזרו הפגנות האלפים לטובת עזה; שהאזרחים הישראלים יקרסו; שהאיחוד האירופי יתקרב אל חמאס; ושאובמה אולי יתייחס באדישות לישראל ולמצוקתה. כל אלה לא התרחשו, לפחות עד עתה, וזו כמובן מהלומה קשה לחמאס, שנשאר לבד. הרבה מילות תמיכה ערביות, אך הוא עדיין לבד.

ההיפך, במערב נמאס לראות ערבים זועמים בכל מקום בשל האביב הערבי, וחמאס נכנס עכשיו אל המסגרת הזו, כמובן שלא בטובתו. גם טענת "המגן האנושי" שהעלתה ישראל בנוגע לאזרחים בעזה נקלטה.

8.

בהמשך לכך, מדוע קשה כל כך לזרוע הצבאית של חמאס לנצור את האש? משום שאז תתברר האמת. מאז תחילת המבצע מדווח חמאס לתושבים האומללים בעזה על "ניצחונות אדירים" נגד הציונים, הפלת מטוס, הפצצת תל אביב וגרימת נזקים קשים שם, ומה לא. ביום שהאש תיפסק, וההמונים יצאו מן המסתור ויראו את הנזק הנורא שחולל שם צה"ל, הם יבינו. אותו דבר אירע עם נסראללה. כרגע שראה במו עיניו את ההרס והחורבן שהמיטה ישראל בגללו, הוא הבין. חמאס נמלט, כהרגלו, אל מחוזות הדמיון והפנטזיה, ומשם כבר קשה להגיע רחוק.

לאן הולכים עכשיו?

9.

ישראל זוכה בעזה למודיעין גאוני, כמוהו לא זכור שנים רבות, אם בכלל. חיסולו המדויק של הארכי-טרוריסט ג'עברי, חיסול טילי הפג'ר האיראנים ארוכי הטווח בעודם מאופסנים; טילים לטווח בינוני, כמו גם מחבלים בכירים שחוסלו, כל אלה מעידים על מודיעין מעורר התפעלות, וכנראה גם סוכנים רבים בשטח. בהלצה אפשר לומר שעזה נחלקת לשניים: אלה שמתפרנסים מממשל חמאס, ואלה שמתפרנסים מהשב"כ, ואכן ארגון הטרור הזה כמעט שקוף לישראל, שיודעת מי בנה, מה בנה והיכן בנה.

זה אמור להטריד מאוד גם בנוגע לעתיד את המנהיגות של חמאס, או של הפלגים האחרים. עומק החדירה המודיעינית יוצר בעצמו הרתעה ופחד של ישראל מטפיזית.

10.

ולבסוף, לאן הולכים עכשיו, כאשר הלחימה עדיין נמשכת? חמאס יתאמץ לשגר רקטות ולהפגין "עמידה איתנה" עד לרגע ההגעה להפסקת אש, כדי להוכיח שלא הפסיד, וכמוהו הג'יהאד האסלאמי, ועדות ההתנגדות, אלקאעדה, הסלפים וחבריהם. מבחינתם, אין מניעה שעזה כולה תיהרס, אך הם חייבים להמשיך ולשגר עבור "הכבוד".

אך המצב של הארגונים האלה גרוע ומרוט, וישראל היכתה בהם באופן שלא האמינו שקיים. גם ישראל רוצה הפסקת אש, וכך המצרים, האמריקנים והאירופים. במילים אחרות - כולם; ולכן סביר שהלחימה תיעצר בקרוב, בלי מהלך יבשתי. הצדדים גם רוצים ערבויות בינלאומיות של ממש, שניסיון העבר לא יחזור על עצמו.

לכולם ברור שמה שיוסכם עכשיו יחייב לעתיד, ולכן הם יתעקשו. חמאס רוצה הטבות שלא היו לו בעבר, למשל שינוי כללי המצור על עזה; המשא ומתן נמשך. הסיום הוא, כמובן, החשוב ביותר.

מצרים עצמה תהיה חייבת לצעוד צעד אחד נוסף לעבר עזה, היא כבר מבינה את זה, ואם מצרים תיקח עוד קצת אחריות על השטח הכאוטי הזה, ברמה ההיסטורית אולי הסבב הזה, על כל הצעד שגרם, היה כדאי.

ולמה שמצרים תיקח על עצמה אחריות? משום שנלכדה בדילמת "המהפכה" החדשה שלה. אם היא אינה מסייעת ל"אחים" הפלסטינים בעזה, אז במה שונה מורסי ממובארק? הוא יודע שתהיה עליו ביקורת רבה בעולם הערבי אם לא יצעד לעבר עזה עוד צעד. עבור ישראל זו יכולה להיות ההזדמנות להשלים את ההתנתקות, בוודאי להפסקת אספקת חשמל, מים והעברת שקלים. זה חייב להיות חלק מן ההסכם.

אז לשם מה גיוס המילואים אצלנו? ראשית, אולי בכל זאת יהיה צורך בלחץ נוסף, וכדאי להתכונן להפתעות לא נעימות. הגיוס הזה יכול להיות צעד הרתעתי, שזה כמובן חשוב, אך צריך גם לדעת מתי לעצור. אסור להשתכר מן ההצלחה, זהו הצעד החמישי, וההיסטוריה כבר לימדה שרגע ההצלחה עלול להיות גם הרגע המסוכן ביותר, שכן בלהט ההצלחה ביטחון עצמי מופרז עלולים לדחוף אל מעבר למטרה. בכך יוצרים יותר אוייבים מאשר אלה שמביסים.

ואם להיכנס, זה יכול להיות אולי מדורג או נקודתי, זה לא חייב להיות שחור או לבן, כלומר להיכנס או להישאר בחוץ. הפצצות האוויר גם כך חזקות ומשנות הוויה.

רבים רוצים שישראל תשמיד את חמאס, אך זה למרבית הצער לא יקרה בסיבוב הזה. המטרה היתה תגבור ההרתעה ואולי קביעת עוגן בינלאומי להסכם אי הלוחמה מול חמאס. ואם קבענו מטרה והגענו אליה, יש לעצור.

ופיקאסו? במבצע הזה שלנו היתה כבר חדשנות רבה. עכשיו יש לנסות ולהוון את הרווחים.

*** הכותב הוא עורך האתר Gplanet. ניתן לקרוא את הנוסח המלא של המאמר באתר Gplanet (למעבר לאתר - לחצו כאן)