איזו קפיצה בזמן מהחופשה שלנו במנהטן לעיר בוזמן שבמדינת מונטנה, שנראית כמו עיירת בוקרים קטנה שיש לה נמל תעופה. זו אמריקה אחרת. חקלאית, שמחזירה לחיים את המערבונים לחובבי הז'אנר. מדינה ענקית (הרביעית בגודלה בארצות הברית) אך דלילת אוכלוסין - כמיליון תושבים. העין אינה רואה בשטח אף היספני, אף אפרו-אמריקאי - מיליון לבנים, רובם שמרנים, צופים מושבעים של פוקס ניוז, מצביעי רומני ואוהבי ישראל, כמובן.
בצורת קשה פוקדת את ארצות הברית, אולי החמורה ביותר בחמישים השנים האחרונות. חלק מהחוות לגידול בקר לבשר נמצאות במקומות שהוגדרו אזורי אסון, וכשמחירי המזון לפרות מאמירים, משמידים שם עדרים שלמים, מה שגורם למחירי הבשר להתייקר. דיוויד וולדסט, המארח שלנו, לא יכול להתלונן. 1,500 העגלים שנולדו באביב בשטחי המרעה שלו בחוות בוננזה קריק ראנץ (Bonanza Creek Ranch) שבמונטנה יכניסו לו 20% יותר מאשר בשנה שעברה. מונטנה, בניגוד לאזורים מוכי האסון, משופעת במים גם השנה, ובשבועות האחרונים שדות האספסת והתירס האין-סופיים היו ירוקים כתמיד. עונת הרכיבה בבוננזה קריק קצרה יחסית, רק ארבעה חודשים, והיא מוכתבת על-ידי מזג האוויר. מאוקטובר עד מאי הכול קפוא ומכוסה קרח.
הבוקרת הכי מקצועית
דיוויד מרותק לכיסא גלגלים, מאז התאונה שבה היה מעורב עם טרקטור לפני כעשרים שנה. זה לא מונע ממנו להמשיך לנהל, יחד עם הבן ואנס, את חוות הבקר המשפחתית. ג'ון, אשתו, היא הבוקרת הכי מקצועית שהכרתי. רוכבת על סוסים מהיום שהיא זוכרת את עצמה, אשת עסקים חסרת מנוחה שבונה פרויקטים חדשים כל הזמן. ביוזמתה נולד ב-1993 הרעיון לבנות את חוות הרכיבה ואת המלון לצד עדרי הבקר, ולהציע חופשות מאתגרות ומפנקות לרוכבי סוסים מרחבי העולם.
חוות הבקר שלהם משתרעת על שטח צנוע, שגודלו פי שניים משטחה המוניציפלי של תל אביב. כדי לחצות מרחבים כאלה של שדות מרעה, של יערות ושל פסגות הרים מושלגים, מצוידת משפחת וולדסט בטנדרים, בטרקטורונים ובסוסים. בדרך לחווה, חולפים מול עינינו יישובים קטנטנים, שבכל אחד מהם רק חמש עד שמונה משפחות המתגוררות בנגררים ישנים שהפכו לבתים.
ברוכים הבאים להר ברוקבק
אז איך בוחרים חוות רכיבה בארצות הברית? מנועי החיפוש הגדולים באינטרנט מציעים בעיקר מקומות תיירותיים, שמזמינים אותך ועוד כמה עשרות רוכבים מנוסים יותר, ובעיקר פחות, מרחבי העולם, להשתתף בטיולי שטח עם סוסים.
מאלה נזהרנו. רצינו מקום תיירותי פחות, שבכל מחזור בו יש מעט משתתפים, שבו מובטחת לך עצמאות בשטח ולא הליכה בטור עורפי כשהראש של הסוס שלך תקוע בזנב של הסוס שלפניך.
רצינו לא סתם טיול, אלא התנסות בהובלת בקר, ולא פחות חשוב: באחת מהמדינות ההיסטוריות של הבוקרים, במכה של המערב הפרוע. טקסס גוועת כלכלית, אז נשארנו עם וויומינג או עם מונטנה, או במילים אחרות "הר ברוקבק" או "רוחות של תשוקה". כמה עשרות שעות מול המחשב, כמה מאות מיילים, והגענו לג'ון וולדסט בבוננזה קריק. בוננזה מזכירה לי סדרת טלוויזיה אמריקאית נושנה על חיי הבוקרים, ואני אומר לעצמי, זה מריח טוב.
סגרנו מקומות אצל ג'ון כשבעה חודשים לפני הנסיעה, ומאותו רגע עברנו למצב המתנה וציפייה דרוכה. הכפלנו את שעות הרכיבה בארץ כדי להתרגל לשעות הרכיבה הארוכות הצפויות במונטנה. סופרים כל שבוע שמרגיש כמו חודשיים. בינתיים, יש צורך גם בהכנה מנטאלית. אורי מקיבוץ הזורע מציג לאוזניי את תחנת הרדיו Cross Country, ומאותו רגע המחשב שלי אינו מפסיק להשמיע מוזיקת קאנטרי.
ג'ון מהדקת את הצ'אפס הצבעוניים - מין חותלות עור ארוכות שמכסות את הרגליים מהירכיים ועד הקרסוליים, שמטרתן להגן על הרגליים ועל הג'ינס, לפני שהיא עולה על סוסת הפיינט שלה. בתוך חמש שעות צריך להעביר 150 פרות עם עגלים בני חודשיים לאזור מרעה חדש. בצוות לצדה פיליפ ופול, שני הרנגלרים (הבוקרים) שעובדים איתה, ותשעה אורחים שבאו להעביר כאן את השבוע - שלושה מהם מישראל. שבוע לא קל לצוות. בשלב המקדים מתבצע תדרוך מפורט לרוכבים לפני שיוצאים לרכיבה ראשונה. מילת המפתח היא Respect - כבוד לעצמך, לשותף שלך בשבוע הקרוב - הסוס שתרכב עליו, לשותפיך לרכיבה, למדריכים, ולאדמה שמתחת לפרסות סוסך.
ג'ון אינה מסגירה רגשות. מקצוענית לעילא, צוחקת כל הזמן, גם כשבא לה לנעוץ את הדורבנות שעל מגפי הרוכבים שלה בישבנו של מי שמציק (מבלי להתכוון) לסוס שהוא רוכב עליו. אותנו היא בוחנת במבט מסוקרן. שלושת הישראלים הראשונים שנחתו אצלה, וגם אנחנו מרגישים לרגע שהמעמד מחייב. היא בוחנת את הרנגלרים שמנסים לעשות סדר. הם עוברים מאחד לאחר, בודקים ציוד, מותחים רצועות, מחכים לאישור ממנה, וסוף-סוף יוצאים לדרך: Welcome to Bonanza Creek.
לקרוא את העדר
לארוחת הערב בבקתה המרכזית מצטרף דיוויד בעלה. לא מדברים על איראן המתגרענת ולא על שאר בעיות העולם כפי שהן משתקפות משידורי החדשות. משפחת וולדסט, כמו מיליוני אמריקאים אחרים, מוטרדת מהמשבר הכלכלי בארצות הברית. לא, לא עברה בראשו אפילו לרגע מחשבה למכור את החווה הענקית הזו, שגם כיום שווה עשרות מיליוני דולרים. אבות-אבותיו הגיעו לכאן מנורבגיה, ובמשך שלושה דורות בנו את המקום הזה, שיעבור, הוא מקווה, גם לבניו ולנכדיו.
אלה הימים הארוכים במונטנה, וארוחת הבוקר האמריקאית מוגשת מאוחר יחסית. אני מספיק לבשל לנו בבקתה את הקפה השחור הערבי שהבאנו מהארץ, כדי שלא ניאלץ לשתות את הקפה מהפרקולטור שיגישו לנו עוד מעט.
ארבעים סוסים מאומנים ומיומנים ממתינים במכלאה. כדי להתאים רוכב לסוס, צריך מיומנות של יועץ נישואין מהמעלה הראשונה. אם אין התאמה מושלמת, הגירושין עלולים להיות סוערים במיוחד. אחרי שני ניסיונות בלתי מזהירים, אני מוצא סוף-סוף את טונקה - סוס קווטר רחב וגדול, אוהב לעבוד, ובאופן מפתיע גם מהיר מאוד, והכי חשוב - רגיל לעבוד עם בקר.
הישיבה על האוכף הדהוי מעוררת אצלי התרגשות של ממש. אני ממשש את העור ונזכר באחת המיתולוגיות של המערב הפרוע: רוכב מקצועי ייאלץ להחליף לא מעט סוסים במהלך חייו, אבל ישמור אמונים לאוכף אחד.
אני מרגיש שאני עומד למבחן אצל טונקה, שמביט בי במבט משונה כשאני מנסה להיות ידידותי וטופח עם כף יד שמאל על הצוואר השרירי שלו. מזמן לא הייתי במבחן שכזה. אני שוקע באוכף, ומוביל את הסוס למנאג' (זירת רכיבה מתוחמת בגדר) הסמוך, כדי לבדוק את טיב הזוגיות שמתפתחת לה בינינו בדקות הראשונות. המתח הזה מרגיש לי קצת כמו בטסט למכונית שלי. תעבור או לא תעבור? יגלו איזו תקלה שלא ידעתי עליה וישלחו אותי בבושת פנים למוסך, או שגם הפעם אצליח להרוויח עוד שנה שלמה בלי לראות את עיניהם המשועממות של הטסטרים במכון?
טיפות הזיעה מצטברות בגבי התחתון ומרטיבות את חולצת הבוקרים החדשה, ואני מגייס את כל מה שלמדתי בסדנאות הרכיבה בשנים האחרונות כדי לעמוד במבחן. נדמה לי שטונקה מרוצה, אם אני יכול לשפוט לפי הצחוק המתגלגל של ג'ון, ואני? אני משמיע את קריאות הקרב המפורסמות של הבוקרים כדי להשתחרר ולהודיע לרנגלרים ולשאר הרוכבים שהגיעה העת להתחיל לעבוד.
מאות פרות מחכות בשטחי המרעה העצומים. הן מועברות מדי פעם לשטח חדש כדי לאפשר לעשב לגדול מחדש. כל חלקה מגודרת בתיל, ושערי בקר מאפשרים מעבר מסודר של פרות ושל עגלים. אורך גדרות התיל בבוננזה קריק מגיע למאה מיילים (160 קילומטרים, בערך המרחק שבין תל אביב לנהריה), עוד ממד להבנת הגודל הבלתי נתפס של החוות במדינה כמו מונטנה.
הרנגלרים מתדרכים אותנו מתוך שינה כמעט, מסבירים את כללי המשחק מול הבקר. צריך לזכור שכל אחת מ-1,500 פרות האנגוס מובילה אחריה עגל, וביניהם מסתובבים גם שישים פרים חסרי מנוח, שמחייבים טיפול ברגישות מוגברת. הנוף הפסטורלי מתכסה בגעייה קורעת לב בכל פעם שבה אחת הפרות מאבדת קשר עין עם העגל. אז לטובת הקאובוי המתחיל, הרנגלרים מסננים כמה כללים חשובים: קודם כול צריך לאתר את הפרה המנהיגה שתוביל את הקבוצה.
ובכלל, מזכירים לך, אמרה ישנה האומרת שהדרך המהירה ביותר להוביל בקר היא לעשות את זה... לאט. בתוך זמן קצר אני לומד "לקרוא" את כללי ההתנהלות של העדר. גם כשאני משייט על הסוס לצד העדר או מאחוריו ומתווה את הדרך לפרות המנתבות את דרכן בשביל המתפתל, אני לא יכול להפסיק לשאול את עצמי שוב ושוב אם זה באמת קורה, או שאני חולם שהגעתי הרגע מלב תל אביב לגוד'ס לנד (God`s Land)), כפי שבני המקום מכנים את הארץ הזאת. אבל בלבי אני יודע - נא לא לטעות, בכל רגע יכול להגיח קלינט איסטווד כדי להפר את השלווה הגדולה הזאת.
מידע מעשי
איך מגיעים: טסים מישראל לאחת הערים שיש אליהן טיסות ישירות מהארץ (למונטנה אין, כמובן) ומשם לוקחים טיסת המשך לבוזמן Bozemam)) שבמדינת מונטנה.
חוות בוננזה קריק: טל' 406-572-3366(1 )www.bonanzacreekcountry.com
מחירים: בין 1,600 ל-1,950 דולרים לשבוע, לאדם. המחיר כולל לינה, שלוש ארוחות ביום, רכיבה על הסוסים והדרכה בפעילות.
טיפ: במרחק של שלוש דקות נסיעה משדה התעופה של בוזמן משתרע אחד האתרים הנחשקים ביותר לרוכבי סוסים - החנות של מרדוק'ס, מתחם ענקי וחסר גבולות, שהוא חנות הציוד לרוכבים הכי גדולה והכי שווה שקניתי בה אי-פעם. מאות דגמים של מגפי רכיבה, נעלי עבודה, מתגים, מושכות מעור ומחבלים, ג'ינסים של רנגלר במחירים מצחיקים (25 דולרים), וסטים לאוהבי רכיבה, חולצות משובצות, ואביזרים מיותרים שלא פסחנו על אף אחד מהם. אבל מה? אוכפים אין. תכננו על שעה, שרפנו שם ארבע.