קבוצת בתי הקולנוע yes פלנט עושה לאחרונה מבצע יפהפה של הצגת סרטים קלסיים בלבוש דיגיטלי חדש. במסגרת זו ראיתי לאחרונה את הסנדק הבלתי נשכח.
אתמול אמרתי לעצמי, שהסנדק בוודאי היה מאוד גאה באביגדור ליברמן. חוץ מראש סוס כרות, הוא הכניס לאילון את כל האלמנטים הסנדקיים. בעיקר גורם ההפתעה. הסיפור הזה הרי מתבשל אצל ליברמן כבר הרבה זמן, ובתקופה זו אפילו אילון חשב שהוא הבן-יקיר-לו. לא הרבה אנשים מסוגלים לריסון עצמי כזה. אלה שמסוגלים להמתין בסבלנות לרגע הנכון להם עשויים מחומרי סנדקות - מהעולם הפוליטי או התחתון, אין הרבה הבדל.
ילד טוב ופרחח
הפרשנות העיתונאית העדרית מדברת על סכין בגב. אפשר, עם קצת יותר מחשבה, לראות את זה גם אחרת. אילון, בחזותו החיצונית, בסגנון דיבורו, הוא קלסיקה של "ילד טוב משרד החוץ", אבל מדי פעם פורץ מתוכו מעשה של פרחחות המעיד על בעיתיות מסוימת באופיו.
אצלי אילון גמר בפרשת הכיסא והשגריר הטורקי. לא בגלל הנזק הדיפלומטי, אלא בגלל האינפנטיליות. כשמסתכלים היום על התמונה, עולה בעליל שמי שהושפל שם לא היה השגריר, אלא הדחליל היושב מולו זקוף ומלא גאווה על מעשהו הדבילי. לא טורקיה יצאה מגוחכת מהמעמד ההוא, אלא ישראל.
המעשה הנכון של ליברמן
לא ברור אם זו הייתה הסיבה להדחה הסנדקית. אם הייתי צריך להתערב, הייתי אומר שזו אינה הסיבה. בוודאי לא העיקרית. כאן זה לא היה רק ביזנס, זה גם "פרסונל", אישי. משהו שאילון עשה או אמר פגע בליברמן, אולי אפילו העליב אותו. מקורבים, אמיתיים או מלאכותיים, מדברים הרבה על אמון ואמינות. מציינים שאצל ליברמן הדבר הכי חשוב הוא הנאמנות. ייתכן. בכל מקרה, נאמנות חשובה לא רק לליברמן.
הדעת נותנת שהיה כאן מצבור של סיבות, חלקן אולי ענייניות, חלקן, אולי מרביתן, אישיות. כך או אחרת, השורה התחתונה היא שאילון היה צריך ללכת, ושהוא לא היה זכאי לדרך מילוט יותר מכובדת. היה נכון וראוי לגרום לו להרגיש על בשרו איך מרגיש אדם מושפל. היה נכון וראוי לשחרר את ממשלת ישראל בכלל, ומשרד החוץ בפרט, מאדם כזה.
חולשה, לא טוב לב
היו לנו מנהיגים שנאמר עליהם כי לא היו מסוגלים לפטר בכלל, ומקורבים בפרט. במיוחד כאלה שנאמר עליהם ש"הלכו אתו כברת דרך". תכונה זו צוינה בדרך כלל כחיובית. למעשה, היא מאוד שלילית, כי התוצאה היא שאנשים לא ראויים ממשיכים לשרת את הציבור.
אני גם לא מאמין שהסיבה הדומיננטית היא טוב לב. יותר הגיוני שלא רק ב"רחמנות" מדובר, אלא גם, אולי בעיקר, בחולשה. לליברמן יש מספיק חולשות, וטוב מאוד שזו אינה אחת מהן. מנהיג צריך "לעשות את החשבון" של טובת הציבור, ולא טובת חבריו.