מערכת אכיפה כושלת

1. האגדה מספרת שהכול החל אי-שם ב-1996/7. אביגדור ליברמן, אז מנכ"ל משרד ראש הממשלה בנימין נתניהו, נקרא למשטרת ישראל עם עוד כמה בכירים, לחקירה הנוגעת לדוח בעניין רשות השידור. את הדוח הכין ירון זליכה, לימים החשב הכללי, שהיה אז עוזר למשה ליאון, אז היועץ הכלכלי הבכיר של משרד ראש הממשלה.

הדוח הוכן עבור ישיבת ממשלה. הוא נגע לרכש של מבנה מקרקעין שביצעה אז רשות השידור, שכבר אז התנהלה בהפקרות כספית, והוכיח כי העסקה בעייתית ואיננה כדאית. הדוח הוגש לממשלה. ראשי רשות השידור זעמו וטענו כי הדוח מגמתי ונסמך על פרוטוקול מזויף.

דן מרידור ובני בגין הגישו תלונה למשטרה. נפתחה חקירה, שבמהלכה שאל אחד החוקרים את ליברמן: "למה רצית להעביר את אגף התקציבים באוצר לסמכות משרד ראש הממשלה?". ליברמן השיב משהו כמו: "זה חלק מהתפיסה השלטונית שלנו". חוקר: "ומהי התפיסה השלטונית שלך?". ליברמן: "מונרכיה!".

האם הבדיחה הובנה? האם השוטרים נבהלו? לא ברור. בכל מקרה, התיק נסגר. הנכס הוכר לימים כרכישה מיותרת, אבל זו הייתה נקודת הפתיחה של הרומן בין ליברמן לרשויות האכיפה. ומאז, תיק כזה או פרשה אחרת, זה נמשך.

2. לא משנה אם היועץ המשפטי לממשלה יהודה וינשטיין קיבל את החלטתו בלב כבד או בלב רך; אם קיבל את החלטה בשל היותו בעל ראיית עולם, נשמה ותודעה סנגוריאלית או בגלל ההתמשכות המוטרפת של החקירה, חוסר היעילות המשווע של המשטרה והפרקליטות, שוינשטיין עצמו תרם לו. לא משנה גם אם הוא מאמין לליברמן או לא. כך או אחרת, במציאות, בהקשר לפרקליטות ולליברמן, שהביאה אותנו עד הלום, יש כמה אפשרויות:

א. ליברמן נקי-כפיים ובר-לבב. במקרה הזה, הפרקליטות, בעצמה ובאמצעות המשטרה, "התלבשה" עליו כי הוא בעל מבטא זר, לא מלח הארץ, העז לחדור ללב השלטון, כי הוא בוטה, ימני, מתנחל, מתריס ותוקפני.

ב. ליברמן ניהל מערכת כספים בעייתית ולא ראויה. יושרה אישית ודרך-ארץ ציבורית רחוקות ממנו. הוא ניצל את מעמדו כדי להתעשר. במקרה כזה, התוצאה היום (ה') מראה-מוכיחה כי הוא פיקח ומתוחכם יותר, הרבה יותר, מהחוקרים ומהפרקליטים, ומהעשרות שנגעו, פשפשו והתעמקו במעשיו - כאן, שם, בקפריסין, באוסטריה ובכל מקום אחר בעולם.

ג. הסחבת. התמשכות ההליכים. גרירת הרגליים - הן שיצרו ליועץ המשפטי אפשרות אחת בלבד: לסגור את הפרשה ולנסח נייר, חוות-דעת שתישמר לדורות, תזעזע כל מי שיטרח לקרוא בה בעתיד, ותמרק את המצפון של היועץ, פרקליטיו וחוקרי המשטרה.

3. בכל האפשרויות הללו - ואפילו בלי להוסיף לזה את פרשות אהוד אולמרט, משפחת שרון, הולילנד וכמה בכירים אחרים - התוצאה הציבורית הקריטית ביותר היא שמערכת האכיפה בישראל כושלת ונכשלת. היא אפילו מסוכנת. היא תורמת להתדרדרות המוסר, היושרה, ההגינות ודרך-הארץ.

אנשיה נעדרים יכולת חקירתית. הם חלשים, לא מוכשרים ולא מתאמצים. הם באים לעבודה הממשלתית כי יש בה משכורת, קביעות ופנסיה והיא מבטיחה לחזור הביתה בשלום. מערכת אכיפה כזו היא פושטת-רגל לכל דבר ועניין.

4. אם זה כך, אז עדיף שבראש המערכת ישב יועץ משפטי עם תודעה של סנגור. מישהו שיחשוב על אנשים מן השורה בתוככי הסחבת. אלה המוזמנים לחקירות - התיק נשאר פתוח גם ללא חקירות נוספות - הם מפוחדים, רשומים באתרי הרשת כחשודים, אינם יכולים לקבל מהמשטרה "תעודת יושר".

חולפות שנים ללא כתב אישום וללא שיקבלו הודעה רשמית על סגירת תיק. ואיש לא מעז לשאול "מה קורה", מפחד פן יזומנו מיד לחקירה נוספת.